הכרתי את שירה (שם בדוי) לפני שנים, שירה היא אחת הנשים הטובות ביותר שאני מכירה. יש לה לב זהב, היא תבכה רק מהמחשבה על זה שיש ילד סובל אי שם, היא תסתובב בשוק הומה אדם ותציע לעוברי אורח מהתמרים שקנתה. היא רגישה בטירוף ואכפת לה, היא טבעונית מגיל צעיר ולא קונה דברים שיש בהם ניצול כלשהוא של אדם או חיה והיא פעילה חברתית.
ורק לאחרונה, אחרי כמה שנים של חברות היא גילתה לי שהיא בעצם מיליונרית. שהיא זכתה בלוטו בצעירותה ושזה כמעט הרס לה את החיים. כמובן שישר אמרתי לה שאני חייבת שתספר לי את הסיפור בשביל אישווה ובכלל, כדי לנפץ את מיתוס 'אראלה תתקשר ואז כל חלומותיי יתגשמו'…
"הייתי בת 26, בדיוק סיימתי לימודי קולנוע בתל חי, הייתי אמורה לעבור לתל אביב ולהתחיל להתמקצע בתחום. הייתה הגרלה גדולה בלוטו וכולם מילאו כרטיס, היה לי חלום עם חברים לפתוח פאב ודיברנו על לקנות יחד כרטיס. אבל בסוף יצא שהגעתי לפיצוציה לבד, קניתי 4 ריבועים של הלוטו, בהתחלה מילאתי ימי הולדת וכל מיני דברים עם משמעות ובאחרון, מישהו שישב מאחורה אמר לי- עזבי לחשוב, מה שעולה לך לראש תמלאי. הייתי במשמרת ערב, אז לא יצא לי לראות, ב24:30 חזרתי הביתה לקיבוץ ועצרתי אצל חברה שכתבה את המספרים. כשהגעתי הביתה השוויתי את המספרים, 1- אין מצב שרשמתי 1, עוד אחד ועוד אחד, אין מצב! מתקשרת לחבר ושואלת אם כתב את המספרים, הוא מקריא ואני עונה לו שיש לי 7 מספרים. תוך שנייה הוא אצלי. הייתי בטריפ, צמרמורות, זרמים קרים חמים, פיזי, הזיה מוחלטת, לא משהו שאפשר לתפוס בכלל. אני שעד אותה נקודה הייתי רגילה לחיות בין מינוס 3,000 ש"ח ל0.
הייתי צריכה לצאת ב7:00 לעבודה, אין מצב לישון. המחשבה הראשונה היא שתהיה לי תאונה בדרך ואני אמות.
אחרי כמה ימים אני מגיעה למפעל הפיס, המנכ"ל ועוד אישה חמודה יושבים ומדברים איתי, שואלים, מה מתכננת לעשות, שיחה נעימה, אבל לא מספרים לך שלמחרת זה הולך להופיע בעיתון.
שבועיים הייתי בהלם. מחוץ למציאות. ראיתי את עצמי מהצד ולא הצלחתי להתחבר.
חברה מתקשרת שחבר סיפר לה שזכיתי ואני לא יודעת מה לענות לה, בסוף עניתי שכן. היינו חבורה של 5 חברות, תכננתי לקחת אותן ולספר להן בארוחת ערב. אבל מהר מאוד כולם יודעים. כועסים שלא סיפרתי. טלנובלה. ראיתי איך אנשים מאבדים את זה.
היו לי 3 פרנויות:
- שאני אתחיל לאהוב כסף
- שיחטפו אותי
- שכל עניי האיזור ידפקו לי על הדלת של החדר מטר על מטר בקיבוץ שהשכרתי ב700 ₪ לחודש
תקופה שכולם שואלים ואני מכחישה, למי להגיד? מה להגיד? מתי להגיד? אף אחד לא מבין איך אני חיה.
אחרי שלושה חודשים ברחתי לאוסטרליה בהקלה עצומה שאני לא צריכה להתמודד. הגעתי לביירון ביי ואיך שאני נוחתת אני רואה משהי מהצפון, תוך שבוע זה הגיע גם לשם. אם מישהו יודע, איך אני אמורה להתנהג? אני אמורה להיות הפטרונית? לשלם על הכול? אני רוצה באמת לתת? מצפים ממני לתת? זה היה זוועה!
אחרי חודשיים עם ישראלים, חתכתי. פגשתי חברה גרמנייה שנוצר בינינו חיבור מדהים וזה פתח אותי לעולם.
אבל שוב, בן זוג חדש, חברים חדשים שנהיים קרובים, איך להתמודד עם זה?"
כמה מזה באמת נמצא בהתנהגות של אחרים וכמה זה אצלך?
"זה הקצין את כל השריטות שהיו לי והביא הכול לקצה. השריטה מספר אחת היא אשמה. סרטים, למה אני? למה לא אחרים? עכשיו אני שונה.
שנה וחצי הייתי בדיכאון. הרגשתי שנשמטה לי הקרקע מתחת לרגליים שכל מה שהיה לי טיפה של מושג בחיים, כבר אין. הייתי ישנה עד 14:00 ולא רוצה לקום, לא רוצה לפקוח עיניים. מצד אחד- עכשיו אני לא חייבת לעבוד בכל עבודה, אבל מה אני אעשה? מה ראוי שאני אעשה? מצד שני- כשכן עובדת, אכלתי סרטים שאני לוקחת עבודה למי שזקוק לה.
היו כמה מקרים של חברים שהרגשתי שניצלו את זה וחבר שלא בא לי להיות בקשר איתו בגלל זה, אני לא יכולה להסביר לך כמה זה שובר לב. היו לי שניים כאלה באותו זמן. זה פשוט אגרוף בלב. אבל לרוב, יצא לי לעזור לחברים ומשפחה, אני הכי שמחה בעולם שאני יכולה להחזיר להורים שלי, אימא שלי שעדיין עובדת 12 שעות ביום וגידלה אותי לבד, אין הרגשה טובה מזאת."
"רק באוסטרליה הבנתי למה זכיתי בכסף, בשביל ללמוד שכל מה שאני צריכה
זה מזרון-מקום לישון, אוכל, אהבה-חברים.
לא צריכה כלום יותר מזה.
מטיילים בוואן, פוגשים אנשים מכל העולם שרוצים לחיות קרוב לאדמה, בפשטות, לאהוב. שם לא חופרים במעבר, מה אתה עובד, מה עשית לפני, מתעסקים בבנאדם, בעכשיו, בטיול.
באוסטרליה גיליתי שאני היפית, חלק משבט גדול, לא הזויה, תלושה מהעולם. יש עוד 'כמוני'
שמאמינים במה שאני מאמינה
אוהבים את מה שאני אוהבת
ורוצים לעשות טוב בעולם.
טיילתי באוסטרליה שנה ושמונה וכשחזרתי שוב, דכאון.
ידעתי שאני ערה רק כי כאב לי הלב. אחרי שנה וחצי טסתי להודו.
ובהודו שוב- אני בנאדם. אף אחד לא מכיר, לא מצפה. פוגשת אנשים מנקודת מוצא אחרת.
יש בי משהו מאוד ריאלי ורציונלי, אני לא רוחנית כמו רוב ההיפים
אבל בהודו חוויתי שיש איזה משהו
שהכול קורה כמו שצריך והכי טוב שיש."
אז מה הזכייה עשתה לזהות שלך?
"טלטלה הכל! רגשות האשמה כל כך חזקים, שלא ידעתי כבר מאיפה אני פועלת, אני אוהבת לתת והיה לי קשה לדעת מאיפה הנתינה מגיעה.
זה שינה לי את החיים, הייתי אמורה לעבור לת"א לעבוד כעורכת בשכר רעב ולפתח קריירה בטלוויזיה.
אילולא הזכייה לא הייתי אני, הייתי בנאדם אחר לגמרי
פעם הייתי פריקית
וניסיתי לא להיות
וגיליתי שזה בסדר להיות מה שאני
הבנתי לראשונה שיש אנשים כמוני וזה גרם לי להתרחק מאנשים שלא בראש שלי.
באיזהשהוא שלב הבנתי שקיבלתי את הכסף כדי לעשות טוב, אבל שוב, להחליט מה באמת ראוי זה קשה."
מה חשוב לך להעביר לאנשים?
"באחת התקופות הכי קשות שלי, שנה וחצי בדיכאון קשה בתל אביב, פגשתי משהי שלא ראתה אותי המון זמן והיא אמרה לי "שמעתי שטוב לך… החיים שלך דבש", זה שבר אותי. חושבים שזה שאני לא עובדת עושה אותי מאושרת כי עבודה זה גם מימוש ועכשיו 11 שנים אחרי, עדיין לא מצאתי לגמרי את הדרך שלי למימוש. כי פתאום כשאפשר לעשות הכל- אז הבחירה נהיית קשה יותר.
בתאילנד אחרי הצונאמי הגעתי להתנדב ובניתי חדרי שירותים יחד עם אנשים מדהימים מכל העולם, בנפאל אחרי רעידת האדמה התנדבתי ועזרתי בשיקום, המצב הטבעי של האדם הוא נתינה אמיתית מהלב, זאת ההרגשה הכי טובה שאני מקבלת בחיים האלה."
השיחה עם שירה הבהירה לי, את מה שתמיד היה לי ברור, שהכסף הוא אף פעם לא המטרה..
אז אפשר לשחרר את עגל הזהב שמייחל לאראלה שתתקשר
ולפעול בצורה שמקדמת את האושר שלנו ולא את העושר.
תגובה אחת
נפלא, כמו תמיד