ב2013 יצאתי לאסטנבול לסמינר נשים ישראלי-פלסטיני. היינו כ-30 נשים, חצי פלסטיניות וחצי ישראליות ובמשך 5 ימים רק דיברנו. אלו היו הימים מהקשים בחיי. כל כך קשה להיות בחלל זהה עם נשים מנרטיבים הפוכים-מתנגשים. כל כך קשה להכיל את הכאב שנגרם להן בגלל הקיום שלנו. באותם ימים הבנתי כמה מורכב הסכסוך באמת, כמה הוא בראש ובראשונה אצלנו,
נתחיל מהסוף כולם טועים כולם צודקים ו"מהמקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב". (שיר של יהודה עמיחי שלמדתי בבית הספר בספרות והוא לא פחות מיצירת מופת- לשם הדיון 'התרבותי' קריאה מומלצת!) בחודש שעבר הלכתי עם הקטנה לגן ילדים ליד הבית בשעות אחר הצהריים היו שם עוד שתי אימהות עם ילדים קטנים ושני בנים בגילאי בר
ביום הבחירות הלכתי להצביע בבית הורי במבשרת אחרי ההצבעה כל המשפחה המורחבת מצד אבי התכנסה למפגש פסגה נדיר כמו הרבה משפחות בישראל הנטיות הפוליטיות מגוונות מאוד, מליברמן והליכוד ועד העבודה ומרצ. ולמרות שניסינו להימנע, היו פה ושם גם שיחות פוליטיקה אחת מהן נחקקה לי. דיברתי עם בת דודה שלי, שהצביעה ליברמן בבחירות הקודמות והיא אמרה
הימין שם אותנו במרכז העולם והשמאל נמצא בביטול עצמי, הקצוות הם סכנה קיומית עבורנו, אבל אני מאמינה שאנחנו יכולים לייצר שפה של שלום.
