בעבר שתקתי. בדרום אמריקה הייתי עדה לשיחות של חבורות גברים שידעו או לא ידעו שאני ישראלית. שיחות שגורמות לך להרגיש חסרת ערך, שגורמות לך לשנוא כל אטום בגוף שלהם, שגורמות לך לא להבין איך יכול להיות שזה בסדר לדעתם לדבר ככה על נשים. אז כשקראתי את הפוסט של Rony Cohen בSupergirl זה אופי על הסיטואציה הזאת בדיוק ואיך היא
קוראים לי ערבה. ההורים שלי קראו לי על שם האיזור בארץ, לא הכביש. האיזור היפהפה והקסום שבו הם הכירו. כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם, זה לא בהכרח שם קל, בטח לא בסוכות. בילדות הקניטו אותי שאין לי טעם ואין לי ריח. היום מוזר לחשוב על זה, אבל אז נעלבתי. לפני שבועיים חברה חרדית התקשרה ודיברנו קצת על
השנה יהודיות ומוסלמיות יחגגו את ראש השנה בדיוק באותו יום. נדיר שזה קורה ומבחינה אנרגטית יש לזה משמעות אדירה. אנחנו מתחילות שנה חדשה יחד וזו הזדמנות מעולה לאחל לעצמנו שלום, לעשות חשבון נפש נוקב ולפתוח דף חדש. ביהדות נחגוג את כניסתה של שנת תשע"ז (שנת ההעזה או השנה ה5777) ובאיסלם יחגגו את כניסתה של שנת 1437. ברמה האישית
הכרתי את שרון אנקווה, קוסמטיקאית והבעלים של Sharoomba Cosmetics Tel aviv במפגש השראה של קבוצת SUPERGIRL זה אופי. אני לא אוהבת קוסמטיקה, לא מבינה למה לשלם בשביל להרגיש רע עם עצמך. לא הלכתי לקוסמטיקאית כבר מי יודע כמה שנים ודווקא בגלל זה כששרון דיברה על תפיסה פמיניסטית כקוסמטיקאית חשבתי שאני צריכה לדבר איתה כדי לגלות
נירית שרון היא אמנית, משוררת ואקטיביסטית מוכרת ופעילה, היא בת 62, נשואה באהבה גדולה ויש לה 3 בנים. היא השראה מדהימה לאקטיביזם שיש בו חיבור לנשיות, לרוחניות ולחיוביות, שזה שילוב נדיר ולכן היה לי חשוב לראיין אותה ולהבין איך היא עושה את זה. איך התחלת לפסל וליצור? ככשהייתי נערה יצרתי מכל הבא ליד, אבל לא היו יותר
ראינו את הסרט "כלבי מלחמה" הערב. סרט על שני גברים צעירים שהפכו לסוחרי נשק בינ"ל ועל התעשייה הכלכלית שמניעה את גלגלי המלחמה. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי. הסרט היה מאוד שוביניסטי, (אפשר לקרוא ביקורת מפורטת של נגה כהן) ובמהלכו התמלאתי זעם על הגברים שמניעים את מכונת המלחמה הזאת ועל זה שגברים אמתיים צריכים להבין שהגיע הזמן לפנות
פוסט שתורגם על ידי יעל זליגמן המדהימה- תזכורת חשובה לכולנו הורים, בנות ובנים: "שלא תעזו ללמד את בתי לפחד מהיער ככה יצרתם את הפחד מפני החיפוש הפנימי לעולם לא ארצה שבתי תגביל את הדרך שלה רק למחוזות פתוחים, מוארים; רק למקומות שבהם קל לגעת ולראות. כי למדתי שלפעמים האמת באשר למי שאנחנו, שוכנת בין הצללים והמקומות
פוסט אורח של מעין גרבר "אנחנו יצורים חברתיים, מחפשים תמיד היכן אפשר להשתלב, לקחת חלק, להרגיש שייכים. הקבוצה מאפשרת לנו לשחזר את הקבוצה הראשונית שלנו (המשפחה). הרבה מהתחושות הקשות שלנו בחיים (פחד, בדידות, אשמה, בושה) קשורות באופן בו אנו תופסות את עולמינו הפנימי ולקבוצה יש יכולת אדירה לתמוך בתהליכי ריפוי והתפתחות בכך שהיא מאפשרת עדות, שיתוף,
פוסט חשוב שתורגם מאנגלית על ידי שלהב מאיו, מאת אנונימית: "זאת האמת: החבר שלי לשעבר התעלל בי. היחס שלו אלי היה גרוע יותר ממה שכל מי שלא נכח שם אי פעם ידע. חלק מכן אולי יאמינו לי אם אספר. אבל שמעתי שוב ושוב את הסיבות הנפוצות לפקפק בקורבנות -- ואני הפסקתי לספור כמה מהן תקפות
אם בשיגרה בת השנתיים ושמונה שלי רואה אולי פעם ביום כמה דקות של סרטונים ביוטיוב, בואו נגיד שקייטנת אימא התפשרה על הרבה יותר מזה. אבל אם כבר אני צריכה לצפות בזה, רציתי לראות שוב קלאסיקות מהילדות שלי. אני לעומתה, הייתי ילדת מסך קלאסית. מבוקר עד ערב, ככה למדתי את האנגלית שלי וכנראה עוד דברים בעולם,
