יושבת בקצה של נווה מדבר יש גדר ומבעד לה המדבר הרוח מלטפת אותי וצועקת לי באוזניים בלחש מלאה בעצבות עצובה על הילדה שבי עצובה שלא שמרנו על קשר עצובה שיש לי ממנה רק רסיסי זיכרונות עצובה שהרסיסים שאני זוכרת הם של פחד וקושי עצובה שזה כל כך קשה לי להוציא אותה לשחק נשכבת על האדמה

עבורי הנקה היא עוצמה מטורפת! אני לפעמים מרגישה גיבורת על. החלב שלי הוא נוזל מקודש שמזין את התינוקת שלי. הציצים שלי הם איברים פילאיים שיש להם מערכת יחסים בלתי אמצעית עם הילדה שלי והם יודעים בדיוק מה לתת לה כדי שהיא תהיה בריאה

  להרגיש מכוערת ככה הרגשתי רוב חיי הבוגרים. ביסודי הייתי ילדה לא מקובלת שזה אוטומטית נותן תחושה פגומה אחרי זה כשעברתי בית ספר הייתי מאוד אהובה אבל בגיל 13 חבורה של ערסים בנסיעת אוטובוס הביתה התחילה לצחוק עלי 'מכוערת, קונפה' ושאר פנינים נכנסו חזק לתודעה משום מה, הדברים הרעים שאנשים אומרים נחקקים עמוק יותר מהדברים