אם בשיגרה בת השנתיים ושמונה שלי רואה אולי פעם ביום כמה דקות של סרטונים ביוטיוב, בואו נגיד שקייטנת אימא התפשרה על הרבה יותר מזה. אבל אם כבר אני צריכה לצפות בזה, רציתי לראות שוב קלאסיקות מהילדות שלי. אני לעומתה, הייתי ילדת מסך קלאסית. מבוקר עד ערב, ככה למדתי את האנגלית שלי וכנראה עוד דברים בעולם,

שבוע ההנקה חל השבוע וכל יום חשבתי לעצמי שאני צריכה לכתוב. אני הרי מניקה כבר שנתיים ו8, זה חלק מרכזי מהזהות וההורות שלי. אבל זה נדחה ונדחה. משהו הפריע לי לשבת ולכתוב את זה ורק אתמול בלילה בעצם הבנתי למה. הנקה זה מורכב וזה מגלם בתוכו את כל מה שאני אוהבת באימהות יחד עם כל

במשך שנים אמרתי שאני לא שונאת אף אחד חוויתי את זה כמין רגש בזוי כזה ששייך לאספסוף זועם. לאנשים לא מודעים. למי שלא עובדת על עצמה כשנהייתי אימא ההבנה שלי השתנתה היצור הפצפון הזה שנהייתי אחראית עליו בשנייה, השתלט לי על החיים וזה היה מלווה ברגשות הכי עזים וסוערים שהרגשתי מעודי... מרגע שהיא מחייכת ואני

המתנה הכי גדולה שהייתי רוצה לתת לבת שלי היא היכולת להיות אכפתית לאנשים מבלי שיהיה לה אכפת מה הם חושבים עליה היכולת להיות בדיוק מי שהיא להקרין לעולם את כל הטוב שבתוכה להעיז, לשאוף, להנות, להתענג מבלי התחושה המנקרת שזה על חשבון משהי אחרת. לדעת שהיא ראויה לטוב שיש בה טוב שהיא טובה בדיוק

לא מחליטים שרוצים ילד והופ הפלא ופלא עושים אהבה (כמובן) המחזור מאחר והבדיקה מראה 2 פסים מממ לא זה לא קורה ככה. ז'תומרת יש נשים שזה אולי קורה להן אבל לא לי ולא לרוב הנשים שאני מכירה. יש לי חברות שמתלוננות שכשעושים לידן אפצ'י והן מתעברות. אני לא כזאת. הפסקתי גלולות כשהתחתנו (לא כדי להיכנס

כנראה שגיל 30 שמגיע החודש, האימהות, הזוגיות, בשילוב עם מודעות מגדרית ופמיניסטית יכולים לבלבל, כי כבר תקופה שאני מרגישה... דהויה מרגישה דהויה מרוב עקרונות וערכים בין אימהות לזוגיות לא מוצאת את עצמי לא יודעת מי זאת אני ומה ההיא שזאת אני רוצה. לא יודעת מה ללבוש או לנעול איך להתלבש יפה בלי לרצות להיות יפה

לא צריך לדעת לספור כדי להיות הורה, האמת שהמספרים הרבה פעמים מכשילים אותך... גילוי נאות לכל מי שלא מכיר/ה אותי, אני ומספרים לא משתלבים. אני מורת דרך ולא משנה כמה אני מנסה, אני לא זוכרת כמה קבוצות הדרכתי, מה העומק של ים המלח, או הגובה של מצדה, או השנה שבה הצלבנים כבשו את האזור. זה

בא לי לדמם שהדם יזרום במורד הרחובות שיחלחל לאדמה שיזרום ויצא אני כל כך רוצה שיצא להתרוקן לגמרי ולהתחיל מחדש משהו בתוכי מת וזה מפנה את הדרך לחיים שעוד יצמחו בי הדם הזה שמפעפע בי הדם הזה שאני מסתירה ומתביישת ומתעצבת בבואו הדם הזה שמזכיר לי שעוד חודש עבר שהחיים הם רגע והרגע הזה חיים

ביולי האחרון תבעתי את ביטוח לאומי הם סרבו להכיר בכסף שהרווחתי בתור שכירה וחישבו את השכר שלי רק כעצמאית (שהוא נמוך משמעותית). אני מורת דרך במקצועי, בקיץ לפני הלידה עבדתי בטירוף, עשיתי תגלית אחרי תגלית, טיפסתי את המצדה 5 פעמים בזריחה, פעמיים דרך שביל הנחש (אבל מי סופרת). לא ידעתי מה אני אעשה אחרי הלידה

לפני שנהייתי אימא הייתה לי שיחה מעניינת עם בן דוד שלי ואשתו דברנו על מה ההורות עושה לזהות והם סיפרו לי שהם קראו על כך שהורות זה סוג של שואה לזהות. במשמעות של חורבן מוחלט של מה שהיה ובנייה מחודשת. כשהם דיברו על זה אז, לא ממש הבנתי. דריה נכנסה לחיי בלידה מדהימה, קשה, כואבת