קוראים לי ערבה. ההורים שלי קראו לי על שם האיזור בארץ, לא הכביש. האיזור היפהפה והקסום שבו הם הכירו. כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם, זה לא בהכרח שם קל, בטח לא בסוכות. בילדות הקניטו אותי שאין לי טעם ואין לי ריח. היום מוזר לחשוב על זה, אבל אז נעלבתי. לפני שבועיים חברה חרדית התקשרה ודיברנו קצת על
השנה יהודיות ומוסלמיות יחגגו את ראש השנה בדיוק באותו יום. נדיר שזה קורה ומבחינה אנרגטית יש לזה משמעות אדירה. אנחנו מתחילות שנה חדשה יחד וזו הזדמנות מעולה לאחל לעצמנו שלום, לעשות חשבון נפש נוקב ולפתוח דף חדש. ביהדות נחגוג את כניסתה של שנת תשע"ז (שנת ההעזה או השנה ה5777) ובאיסלם יחגגו את כניסתה של שנת 1437. ברמה האישית
כולנו הוצפנו מהתמונות של הילדים המתוקים המחופשים למגוון תחפושות (הרוב אלזה וספיידרמן אבל ניחא). בת השנתיים שלי היום הייתה ב3 תחפושות שונות, בהתחלה שמנו את תחפושת הליצן שסבתא קנתה לה, אבל אז היא התעקשה שהיא לא רוצה. אז הורדנו והיא רצתה איזו שמיכי ובובה ואבא שלה אילתר לה מנשא לבובה ועם זה היא התהלכה לרכב לגן.
אני מאמינה בכוח של היחיד לשנות אני מאמינה בא-נשים עם תבונה מעבר למילים עם חמלה אינסופית שמקלפים מאנשים סטראוטיפים ורואים את הילדים הטובים מתחת לכל החומות שבנינו אני מאמינה שיש א-נשים מוארים שיש נביאים-ות שרואים מעבר לזמן ומהווים מצפן רוחני לכל מי שתהיה מוכנה לפתוח את ליבה, את ראשה, את רוחה אני מאמינה שיש א-נשים שהנוכחות
