כתבתי לא מעט על לידות בית והנושא של זכות בחירה בלידה כמאבק פמיניסטי חשוב לי מאוד. כשקראתי פוסט ישן ומדויק בנוגע לעוול שנעשה לנשים יולדות בבתי חולים, שכתבה אור-לי ברלב, חברה ואקטיביסטית מהשורה הראשונה (מי שלא מכירה- חובה לעקוב אחרי הפעילות שלה) ביקשתי את רשותה לתת לו במה כאן. הפוסט נכתב בהארץ ב2006 והקדים את זמנו מאוד, הרבה השתנה מאז

את בת שלוש היום קמת בבוקר שמחה לגלות ממתקים שאבא קנה לך ליד המיטה לגן הגעת בשמחה וישר רצת לשחק עם חברים את רצה כמעט לכל מקום כל הזמן ברגליים יחפות אם אפשר. הלכנו לבריכה היום את דגיגה קטנה שלווה ושמחה במים העוטפים אותך צוללת, שוחה, עושה גילגולים במים, קופצת להסתכל ולהשתאות. אני רוצה להזכיר

דנה בן יאיר בת ה-11 נפטרה בשבוע שעבר, אחרי התמודדות מדהימה עם מחלת הסרטן וכשזה היה כבר מאחוריה, זיהום פתאומי הוביל להתדרדרות מהירה ולפטירתה. אני מכירה את שמעון מהצבא, הוא דוד של דנה. במהלך החודשים הוא שיתף בהתמודדות של הילדה הקטנה והאמיצה הזאת עם המחלה הנוראית הזאת. זה הרגיש כאילו הגרוע מכל מאחוריה ואז ההודעה

ידיד טוב ואהוב התקשר נסער. איש מקסים, ערכי מאוד ואכפתי, פעיל במעגלים חברתיים ועורך דין בעוונותיו. הוא התקשר לבדוק מה דעתי על המשפט הציבורי של בוכריס. איך יכול להיות שהנפגעות הסכימו לעסקת הטיעון ועדיין ממשיכים לרדוף צדק? הוא העלה טענה מעניינת, הרי לתפיסתנו אנשים בני 18 ומעלה הם בגירים, הם מוסמכים לאחוז נשק, אנחנו סומכים על

מזה זמן שאני רוצה לכתוב פוסט על העוולות הנוראיות שהפטריארכיה מעוללת לגברים. על דברים שמכאיבים לי בלב כשאני חושבת על החינוך שלנו לגבריות. כתבתי כמה פעמים ונתקעתי. השבוע חל יום המאבק נגד אלימות כלפי נשים וכתבתי פוסט זועם על שתיקת הגברים ועל כך שצריך לשנות את השם של היום ליום המאבק באלימות גברית. בעקבותיו חבר

פוסט שתורגם על ידי יעל זליגמן המדהימה- תזכורת חשובה לכולנו הורים, בנות ובנים: "שלא תעזו ללמד את בתי לפחד מהיער ככה יצרתם את הפחד מפני החיפוש הפנימי לעולם לא ארצה שבתי תגביל את הדרך שלה רק למחוזות פתוחים, מוארים; רק למקומות שבהם קל לגעת ולראות. כי למדתי שלפעמים האמת באשר למי שאנחנו, שוכנת בין הצללים והמקומות

אם בשיגרה בת השנתיים ושמונה שלי רואה אולי פעם ביום כמה דקות של סרטונים ביוטיוב, בואו נגיד שקייטנת אימא התפשרה על הרבה יותר מזה. אבל אם כבר אני צריכה לצפות בזה, רציתי לראות שוב קלאסיקות מהילדות שלי. אני לעומתה, הייתי ילדת מסך קלאסית. מבוקר עד ערב, ככה למדתי את האנגלית שלי וכנראה עוד דברים בעולם,

שבוע ההנקה חל השבוע וכל יום חשבתי לעצמי שאני צריכה לכתוב. אני הרי מניקה כבר שנתיים ו8, זה חלק מרכזי מהזהות וההורות שלי. אבל זה נדחה ונדחה. משהו הפריע לי לשבת ולכתוב את זה ורק אתמול בלילה בעצם הבנתי למה. הנקה זה מורכב וזה מגלם בתוכו את כל מה שאני אוהבת באימהות יחד עם כל

אני כבר כמה חודשים (אולי שנה) מדברת בטלפון עם אישה חרדית. זתומרת היא מדברת איתי. יש לה טלפון כשר והוא לפעמים אצל בעלה. אז היא ביקשה שרק היא תתקשר והיא אכן מתקשרת. אני לא רוצה להרחיב כי ביקשתי ממנה לכתוב את הדברים שדיברנו עליהם כדי לתת לה קול. אבל היא סרבה ואני מכבדת את זה.

במשך שנים אמרתי שאני לא שונאת אף אחד חוויתי את זה כמין רגש בזוי כזה ששייך לאספסוף זועם. לאנשים לא מודעים. למי שלא עובדת על עצמה כשנהייתי אימא ההבנה שלי השתנתה היצור הפצפון הזה שנהייתי אחראית עליו בשנייה, השתלט לי על החיים וזה היה מלווה ברגשות הכי עזים וסוערים שהרגשתי מעודי... מרגע שהיא מחייכת ואני