כנראה שגיל 30 שמגיע החודש, האימהות, הזוגיות, בשילוב עם מודעות מגדרית ופמיניסטית יכולים לבלבל, כי כבר תקופה שאני מרגישה... דהויה מרגישה דהויה מרוב עקרונות וערכים בין אימהות לזוגיות לא מוצאת את עצמי לא יודעת מי זאת אני ומה ההיא שזאת אני רוצה. לא יודעת מה ללבוש או לנעול איך להתלבש יפה בלי לרצות להיות יפה
את מכירה את זה שמישהו אומר לך משהו לא נעים וזה כמו חץ מורעל שפוגע לך בלב ומתפשט? והכאב מורגש פיזית הבטן מתכווצת הלב דופק אולי בפרידה רומנטית או וויכוח בעבודה זה לא משנה איפה או איך המילים האלה נחרטות וכל כמה זמן נזכרים בכאב שהתלווה אליהן. אז אני הייתי רוצה לאחל לעצמי לשנה הקרובה
יושבת בקצה של נווה מדבר יש גדר ומבעד לה המדבר הרוח מלטפת אותי וצועקת לי באוזניים בלחש מלאה בעצבות עצובה על הילדה שבי עצובה שלא שמרנו על קשר עצובה שיש לי ממנה רק רסיסי זיכרונות עצובה שהרסיסים שאני זוכרת הם של פחד וקושי עצובה שזה כל כך קשה לי להוציא אותה לשחק נשכבת על האדמה
היום הוא היום הבינלאומי למאבק באלימות כלפי נשים. לרוב בימים כאלה מציגים בפנינו את הנתונים המזעזעים (והם מזעזעים), על כמות הנשים שנרצחו השנה על ידי בני זוגן, או כמות הנשים שעוברות הטרדה מינית (כל אחת), על תחושת האין-בטחון הכללי של נשים בישראל בפרט ובעולם בכלל. אבל אני מרגישה שאלימות כלפי נשים מתחילה במחשבה שזה מבאס להיות
הפוסט פורסם בפייסבוק שלי בעקבות הפרשה של אייל גולן והקטינה, הרגשתי שאני מתפוצצת מרוב הזדהות עם הקטינה והרגשה שבאמת לגברים אין מושג איך אנחנו חוות את המציאות בנוסף לרצון עז לצעוק ולהדהד שהיא לא אשמה! הפוסט כעבור כמה שעות הפך לויראלי ואף הגיע לסטטוסים מצייצים. "ממרום 28 שנותי אני זוכרת בדיוק איך זה להיות בת 15.
