ביום הבחירות הלכתי להצביע בבית הורי במבשרת אחרי ההצבעה כל המשפחה המורחבת מצד אבי התכנסה למפגש פסגה נדיר כמו הרבה משפחות בישראל הנטיות הפוליטיות מגוונות מאוד, מליברמן והליכוד ועד העבודה ומרצ. ולמרות שניסינו להימנע, היו פה ושם גם שיחות פוליטיקה אחת מהן נחקקה לי. דיברתי עם בת דודה שלי, שהצביעה ליברמן בבחירות הקודמות והיא אמרה
ימים לא פשוטים לשמאלנית שכמוני :) אי אפשר להתכחש לכך שהמחנה הסוציאל דמוקרטי ספג מפלה, אך על כך בפוסט אחר. מה שהייתי רוצה להתמקד בו זה הגדולה הקיימת במנהיגות נשית דרך 3 דוגמאות מהימים האחרונים: 1. הויתור של ציפי לבני על כס המלכות, אהה סליחה, על הרוטציה יש שיגידו מאוחר מדי, יש שיגידו שכל הקונספט היה
אני לא יודעת מה יקרה כאן מחרתיים האם הבחירות יביאו איתן את השינוי שכולנו מייחלים לו? (מימין ומשמאל) שינוי בו נרגיש שהנבחרים שלנו עושים למעננו נלחמים לזכויותינו רואים אותנו באמת. אני גם לא יודעת מה נכון אף אחד לא באמת יודע. לפני כל מערכת בחירות אני מזכירה לעצמי שאימא שלי חשבה שהלכה המדינה כשבגין נבחר
לפני כמה ימים ראיתי סרטון בשם 'חכמת האווזים', המסביר למה הם עפים בצורת וי. זה לא מטעמי אסתטיקה למקרה שתהיתן. הם עפים בצורה הזאת מכיוון שזה מאפשר להם לעוף לטווח רחוק יותר ב70% מאשר אם הם היו מנסים לעוף לבד. האווזים מקדימה חווים את הקושי הרב ביותר והאווזים מאחורה מעודדים אותם להמשיך והם כל הזמן מתחלפים. אורי אורבך
בקורס קצינים הבנתי מה זה נוהל אדמה בוערת, הבנתי גם את ההגיון. המ"פ שלי ניסח את זה יפה, כשאתם הולכים לפגוש את הנשיא ואתם מאחרים, אתם תרוצו, לכן גם כשאתם מאחרים לאנשים- תרוצו. טוב להרגיש תחושת דחיפות בריאה. התחושה הזאת מלווה אותי בעשייה חברתית ובהשקפה שלי על החיים: אין זמן- אם לא נעשה, אף אחד
ימים של יאוש ויש כל כך הרבה שששים ללבות את המדורה זורקים עוד עצים, עוד שנאה, עוד תיעוב הקרע מעמיק הפחד גובר וחוסר האמון חוסר אמון שמתחיל מלחמות אזרחים שמסכסך בין שכנים שהורג אנשים. באמצע מפולת שלגים של אש ותימרות עשן האם יש ביכולתנו למנוע את האסון מלחמה זה לא אסון טבע או שאולי דווקא
הימין שם אותנו במרכז העולם והשמאל נמצא בביטול עצמי, הקצוות הם סכנה קיומית עבורנו, אבל אני מאמינה שאנחנו יכולים לייצר שפה של שלום.
