לדמיין את הסבים והסבתות שלי בהונגריה ובלוב ב1948, אחרי שהם שרדו את השואה, שרדו מחנות ריכוז ועבודה, אחרי שהיקפי הזוועות התגלו, אחרי ששליש מהעם היהודי נטבח בצורה שיטתית שומעים את הבשורה על הקמת מדינת ישראל עושה לי צמרמורת. לחשוב עליהם שומעים את ההצבעה באו"מ ומבינים שהאומות המאוחדות אישרו את הצעת החלוקה ב1947 וכמה חודשים אחר

ב2013 יצאתי לאסטנבול לסמינר נשים ישראלי-פלסטיני. היינו כ-30 נשים, חצי פלסטיניות וחצי ישראליות ובמשך 5 ימים רק דיברנו. אלו היו הימים מהקשים בחיי. כל כך קשה להיות בחלל זהה עם נשים מנרטיבים הפוכים-מתנגשים. כל כך קשה להכיל את הכאב שנגרם להן בגלל הקיום שלנו. באותם ימים הבנתי כמה מורכב הסכסוך באמת, כמה הוא בראש ובראשונה אצלנו,

בקורס קצינים הבנתי מה זה נוהל אדמה בוערת, הבנתי גם את ההגיון. המ"פ שלי ניסח את זה יפה, כשאתם הולכים לפגוש את הנשיא ואתם מאחרים, אתם תרוצו, לכן גם כשאתם מאחרים לאנשים- תרוצו. טוב להרגיש תחושת דחיפות בריאה. התחושה הזאת מלווה אותי בעשייה חברתית ובהשקפה שלי על החיים: אין זמן- אם לא נעשה, אף אחד

ימים של יאוש ויש כל כך הרבה שששים ללבות את המדורה זורקים עוד עצים, עוד שנאה, עוד תיעוב הקרע מעמיק הפחד גובר וחוסר האמון חוסר אמון שמתחיל מלחמות אזרחים שמסכסך בין שכנים שהורג אנשים. באמצע מפולת שלגים של אש ותימרות עשן האם יש ביכולתנו למנוע את האסון מלחמה זה לא אסון טבע או שאולי דווקא