ב2013 יצאתי לאסטנבול לסמינר נשים ישראלי-פלסטיני. היינו כ-30 נשים, חצי פלסטיניות וחצי ישראליות ובמשך 5 ימים רק דיברנו. אלו היו הימים מהקשים בחיי. כל כך קשה
את מכירה את זה שמישהו אומר לך משהו לא נעים וזה כמו חץ מורעל שפוגע לך בלב ומתפשט? והכאב מורגש פיזית הבטן מתכווצת הלב דופק
תנו לילדים לרעוב בחג אם הם רעבים בכל יתר השנה מה הביג דיל שיהיו רעבים עוד יום! אנחנו מתחזקים חברה קפיטליסטית דורסנית שבה החזק חי בכיף
אני ערבייה פלסטינית מוסלמית אני לסבית טרנסג’נדרית ביסקסואלית אני מזרחית אשכנזייה אתיופית רוסייה אני אימא של ילדה בת שנה וחצי ויש ילד בן שנה וחצי
מודה ומתוודה אני לא חובבת שופינג גדולה גם קניות בסופר זה לא ממש הקאפ אוף טי שלי אבל בלית ברירה יש אילוצים ומגיעים גם לשם.
בשירות הצבאי שלי הייתי מש”קית ת”ש. אני זוכרת את הפליאה שלי מאנשים. איך יכול להיות שמשפחה קשת יום יכולה להגדיל את ההכנסה החודשית אם רק
בסוף שבוע נסעתי ל‘לה אינדיגה, פסטיבל האישה הפראית‘, בהחלטה ספונטנית. פגשתי חברות בהשתלמות, הנושא עלה והחלטנו ללכת יחד לפסטיבל. השארתי את הקטנה עם אבא שלה ויצאנו
שלט חוצות ענק שנתקלתי בו בדרך הביתה שמפרסם חברת בירות (שאני לא אנקוב בשמה) שלט שנתקלות בו נשים וילדות גברים וילדים מסר שמגעיל עד כמה
נתחיל מהסוף כולם טועים כולם צודקים ו”מהמקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב“. (שיר של יהודה עמיחי שלמדתי בבית הספר בספרות והוא לא פחות מיצירת
המהפכה המגדרית לא יכולה לבוא רק מצד נשים. יותר מדי פעמים אני שמה לב כמה אנחנו מדברות בקודים שלנו מפרסמות על אנסים וסוטים, על טוקבקיסטים
© כל הזכויות שמורות לאישווה
