היום הוא היום הבינלאומי למאבק באלימות כלפי נשים. לרוב בימים כאלה מציגים בפנינו את הנתונים המזעזעים (והם מזעזעים), על כמות הנשים שנרצחו השנה על ידי בני זוגן, או כמות הנשים שעוברות הטרדה מינית (כל אחת), על תחושת האין-בטחון הכללי של נשים בישראל בפרט ובעולם בכלל. אבל אני מרגישה שאלימות כלפי נשים מתחילה במחשבה שזה מבאס להיות
עבורי הנקה היא עוצמה מטורפת! אני לפעמים מרגישה גיבורת על. החלב שלי הוא נוזל מקודש שמזין את התינוקת שלי. הציצים שלי הם איברים פילאיים שיש להם מערכת יחסים בלתי אמצעית עם הילדה שלי והם יודעים בדיוק מה לתת לה כדי שהיא תהיה בריאה
לראשונה בחיי החלטתי לשחק אותה עיתונאית. נתקלתי בקבוצת האימהות האהובה עלי בבקשת עזרה מאישה שכל כך ריגשה אותי שהחלטתי שאני חייבת לדבר איתה, לראיין אותה כדי להפיץ את הסיפור יוצא הדופן שלה- כי לכולנו יש מה ללמוד ממנה. החלטתי להתגייס לקמפיין גיוס הכספים המרגש עבור התחלה חדשה לדניאל אור דניאל אור (30) ילידת שדרות ואימא
מה אני רוצה מגברים? מה אני רוצה מאייל גולן? יש לו הזדמנות עם נשים יפהפיות, שהן ילדות, אבל עבורו הן נשים יפות שחושקות בו וצורחות את שמו ומתחננות למגע שלו, אז מה הוא כבר עשה רע? אייל גולן בשנות הארבעים לחייו, אבל הוא ילד, הוא כמו הנערים שנתפסים חדשות לבקרים בפרשיות של אונס קבוצתי,
ב-20/12/13 השתנו חיי לא משהו לא צפוי, משהו שהתכוננתי אליו ועדיין שום דבר לא נראה או הרגיש אותו דבר מאותה נקודת זמן. היא נכנסה לחיים האלה, בדרכה שלה בבית, 7 שעות צירים וברגע אחד הנה היא, אלו הפנים שלה זה היצור הקטן ששיהק לי בבטן. כך בבית, בפשטות ובטבעיות העל טבעי קרה וילדה קטנה נכנסה
דריה נולדה ב20/12/13, בלידת בית, עם האבא המדהים שלה, עם מיילדת ודולה. הלידה ערכה שבע שעות מתוכם כמעט שעתיים צירי לחץ. זו הייתה החוויה הקשה, העוצמתית והמעצימה בחיי. היה לי הריון מדהים ומרגש, ידעתי מבלי להצטרך אף בדיקה (למרות שעשיתי את כולן) שהיא בריאה ושאני בריאה ושהגוף שלי יודע ללדת. גם ידעתי שכשאני מגיעה לבתי
1. להיאבק- ההנקה לא באה לי בקלות. שנאתי את זה בהתחלה. זה כאב ואחרי הלידה, לא בא בטוב עוד כאב. בשבוע הראשון, כל חיבור שלה לציצי כאב כל כך שראיתי כוכבים. היה לי גודש שהוביל לחום, כל האזור כאב והרחמים העצמיים גאו. אבל, מראש קיבלתי החלטה, אין מצב לוותר. אז נאבקתי. נאבקתי בכאב, נאבקתי בעצמי,
להרגיש מכוערת ככה הרגשתי רוב חיי הבוגרים. ביסודי הייתי ילדה לא מקובלת שזה אוטומטית נותן תחושה פגומה אחרי זה כשעברתי בית ספר הייתי מאוד אהובה אבל בגיל 13 חבורה של ערסים בנסיעת אוטובוס הביתה התחילה לצחוק עלי 'מכוערת, קונפה' ושאר פנינים נכנסו חזק לתודעה משום מה, הדברים הרעים שאנשים אומרים נחקקים עמוק יותר מהדברים
זה נורמלי שפעוטות בני 3 חודשים מתרגלים להיות בלי הוריהם במשך 8 שעות זה נורמלי שלילדים יש במצטבר יותר שעות ערות בלי הוריהם מאשר איתם זה נורמלי שילדים בוהים במסך הטלוויזיה כדי שההורים שלהם יוכלו לעבוד עוד קצת זה נורמלי שהורים וילדים יושבים לשולחן ובוהים כל אחד במסך הטלפון שלו זה נורמלי שהורים מתבאסים כשהחופש
הפוסט פורסם בפייסבוק שלי בעקבות הפרשה של אייל גולן והקטינה, הרגשתי שאני מתפוצצת מרוב הזדהות עם הקטינה והרגשה שבאמת לגברים אין מושג איך אנחנו חוות את המציאות בנוסף לרצון עז לצעוק ולהדהד שהיא לא אשמה! הפוסט כעבור כמה שעות הפך לויראלי ואף הגיע לסטטוסים מצייצים. "ממרום 28 שנותי אני זוכרת בדיוק איך זה להיות בת 15.
