ראינו את הסרט "כלבי מלחמה" הערב. סרט על שני גברים צעירים שהפכו לסוחרי נשק בינ"ל ועל התעשייה הכלכלית שמניעה את גלגלי המלחמה. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי. הסרט היה מאוד שוביניסטי, (אפשר לקרוא ביקורת מפורטת של נגה כהן) ובמהלכו התמלאתי זעם על הגברים שמניעים את מכונת המלחמה הזאת ועל זה שגברים אמתיים צריכים להבין שהגיע הזמן לפנות
"פגשתי היום שלוש תלמידות חמודות שלי בצרכניה המושבית. הן קשקשו איתי קצת, ואחרי שהלכו, שאל אותי בעל הצרכניה בנות כמה הן. הן בכיתה ט', השבתי. האיש, החביב מאוד והמיודד איתי בד"כ, הגיב בזעזוע. "מה זה, הן נראות בנות 17-18!" לקח לי מלא זמן להבין מה הוא רוצה. "ככה זה בגיל הזה", אמרתי, "חלק מהתלמידים שלי
ערב יום האהבה ואני תקועה ברכבת לידי יושבים שני גברים בדרכם לשדה התעופה לטיול בפיליפינים בטלפון אחד מהם אמר "מה? יש לך משהי להציע לי? מה זה משנה? לא חסר שם נשים" עכשיו הם הוגים על כך שלשלמה המלך היה אלף נשים ומתבדחים על זה שכל אחת הייתה צריכה לחכות 3 שנים כדי לשכב איתו
נכתב בפברואר 2013, בהשראת ה VDAY, יום הווגינה=פות שיזמה איב אנסלר מחברת המחזה מונולוגים מהווגינה. ה VDAY חל ביום האהבה (14/2) וקורא לנשים וגברים לצאת לרחובות כדי להפסיק אלימות נגד נשים. בזמנו הייתי חלק מצוות ההפקה בארץ. היו אירועים מדהימים בכל רחבי הארץ והאירוע המרכזי התקיים ברחבת הסינמטק והיה מרגש ממש! העצוב הוא שכל מה שכתבתי אז, תקף עד עכשיו.
קבלת שבת בפסטיבל שיווה. צילום- עמרי רווח המהפכה המגדרית לא יכולה לבוא רק מצד נשים. יותר מדי פעמים אני שמה לב כמה אנחנו מדברות בקודים שלנו מפרסמות על אנסים וסוטים, על טוקבקיסטים שוביניסטים, על צרכני פורנו וזנות אנחנו נותנות לזה הרבה זמן מסך משכנעות את המשוכנעות משוכנעות שאנחנו משכנעות אבל הם לא מבינים
בתור נערה רציתי להיות חשפנית באמת, לא בתור קוריוז. הייתה תקופה שהייתי רואה ריקי לייק על בסיס יומי היו מופיעות שם חשפניות שהחברים שהיו מספרות כמה כיף בעבודה הזאת ולפעמים אפילו הפגינו ביצועים. פייר, התרשמתי. כסף קל ומהיר, נשים יפות ועצמאיות, אני אוהבת לרקוד, ידעתי שיש לי גוף מהמם, מה יכול להיות רע? להפך, לנצל
