אגואיזם מול ביטול עצמי ככלי להבנת הפוליטיקה הישראלית

leap-of-faith

כולנו על הציר בין ביטול עצמי לבין אני מרכז העולם

לתפיסתי, הפרט משליך על הכלל וההפך. כלומר דפוסים שנזהה אצלנו באופן אישי נמצא גם אצל הקולקטיב.
זה בא לידי ביטוי בפוליטיקה הישראלית בצורה מוחשית:
הימין ממוקם במרכז העולם. רק אנחנו נדאג לעצמנו, העם היהודי כאור לגויים, ישראל חזקה, אם אין אני לי מי לי, לאומיות-לאומנות, בטחון, בטחון, בטחון, הערבים שונאים אותנו ולנצח נחיה על חרבנו, מגיע לנו, זכות אבות, ארץ ישראל השלמה. אנחנו היינו פה קודם.השמאל לעומתו בביטול עצמי. קודם חושב על הפלסטינים, על הסבל שלהם, על הדיכוי והכיבוש שלהם, על הקורבנות שלהם, כשפוגעים באזרחים / חיילים מהמדינה יש תחושה של הלקאה עצמית, כאילו זה מגיע לנו.כל אחד מהקצוות מהווה סכנה קיומית עבורנו:

אין לנו סיכוי להתקיים במדינה הזאת לטווח רחוק אם נמשיך לשנן לעצמנו מנטרות מצדיקות, 'הם התחילו ב48', 'אין פרטנר', 'כולם שונאים אותנו', 'איראן', נמשיך להנציח את השנאה והפחד מהצד שלנו. יש בזה אמת, בצד השני יש הרבה ששונאים אותנו, הם אלו שדחו את הסכם החלוקה, הפרטנר הוא לא אידאלי, אז מה? שלום עושים עם אויבים, ככל שנמשיך להגיד לדורות הבאים את הדברים האלה כך גם אנחנו לא פרטנר אידאלי, גם אנחנו מחנכים את הדור הבא לשנאה וגם אנחנו ממשיכים לקרב את המלחמה הבאה.

אין לנו גם סיכוי להתקיים במדינה הזאת לטווח רחוק אם לא נבין שגם לנו יש פה זכות. לא משנה, תנ"ך לא תנ"ך, בית שני או לא, בפועל, ב2014 אנחנו גרים פה, אני בסך הכל דור שני שנולד פה, אבל הבת שלי היא כבר דור שלישי וזו המציאות. להמשיך להפטיר כיבוש בהתנשאות, להסתכל על מתנחלים כמכת מדינה ולהרגיש שהכאב של הצד השני לגיטימי יותר משלך זה פשוט ליצור ניכוס של המאבק הפלסטיני ויצירת אנטגוניזם כלפיו. אבל גם בזה יש אמת, בצד השני יש הרבה סבל, יש כאב אמיתי, יש תסכול וגם דיכוי, יש עם-לא עם, דרכון ירדני, לאומיות פלסטינית וזהות מפוצלת ומבולבלת, יש אימהות ואבות שגם אם לא אוהבים אותנו, כן אוהבים את הילדים שלהם יותר (ר"ע ציטוט גולדה), שהם לגמרי חפים מפשע, שנקלעו למצב הזה בעל כורחם. אנחנו חייבים להכיר את זווית הראייה שלהם, אבל במקום לפמפם רגשות אשמה לעצמנו ותחושת מסכנות וקרבנות אצל הצד השני, אפשר לחשוב על דרך להעצים, לברך על מנהיגות מקומית, לחזק ולמצוא את המשותף, מתוך נקודת מבט שוויונית ובגובה עיניים.

למדתי היסטוריה. אני יודעת ששינויים לוקחים זמן, שיש תהליכים נסתרים מהעין. השינוי לא קורה בהסכם על דשא, חתימה על נייר וחיוכים דיפלומטיים. השינוי קורה הרבה לפני, כשלשני העמים זה נראה מגוחך להמשיך לשפוך דם, כשאפשר לסחור, לעבוד בשיתוף פעולה בתחום התיירות או החקלאות, ללמוד האחד מהשני ולחיות זה לצד זה בשקט. כשלאנשים לא נראה הגיוני פתאום המציאות אליה הם נולדו, כי הם מוכנים להטיל ספק במה שכולם אמרו להם עד כה על הצד השני.

למדתי היסטוריה. אני יודעת שיש עמים שביום אחד התהפכו אחד על השני, ששכנים טבחו אחד בשני, שיש המון מוסלמים בעולם הזה, שיש דבר כזה אסלם קיצוני, שהייתה שואה ושקשה לזלזל בכך שיש איום קיומי. אני גם יודעת שאירופה השבעה וה'נאורה' ידעה מלחמות ברוטליות, שאמריקה ביצעה טבח עם באינדיאנים, בנתה את עצמה עם עבדים ועד היום אחוז התמותה שם גבוה יותר בקרב אפרו-אמריקנים.

בלי קשר למה שלמדתי, למה שאני יודעת ולמסקנות שהסקתי. אני מאמינה.
אני מאמינה שיש לנו את היכולת לייצר שפה של שלום, שפה שיש בה יותר מילים כדי לתאר יופי וטוב לב ממילות תואר של כלי נשק ותחמושת. אני יודעת שמספיק אישה אחת שמאמינה באמת שהמציאות הזאת אפשרית ומצליחה לשכנע אחריה עוד כדי ששינוי יתרחש. אני מאמינה שאנחנו לא סתם פה, שאנחנו יצורים תבוניים, שמסוגלים לאהוב ולפעול מתוך אהבה. אני מאמינה שאלוהימא היא אדירה ואוהבת, שהכל קורה מתוך סיבה ושגם בטרגדיות הגדולות יש איזו יד מכוונת לעתיד טוב יותר, איזו למידה גדולה, איזו קפיצה תודעתית להוויה בריאה יותר. אני מאמינה שאנשים משתנים כל הזמן, כמו נהר, שנראה אותו דבר אבל המים משתנים, ככה אנחנו. אני מאמינה ביכולת לסלוח והכי באפשרות לתקן. עולם ואדם.

אני באמת חושבת שהאמונה בתמצית הטוב האנושי, בשלום אמיתי, בשיוויון, יש בכוחה לשנות את המציאות, אם אני אצליח לשכנע אחרים להאמין גם. יש פה טיעונים לוגיים, אך בסוף, העיקר הוא האמונה וההבנה שהאמונה הזאת משרתת אותנו ככלי אמיתי לשינוי. כי אמונה היא מדבקת.

כשחיים את ההיסטוריה אי אפשר לדעת מה יקרה מחר, כל מה שכתבתי אולי נראה לחלקכם מופרך או רוחניקי, אבל יש בו את אותה מידת אמת כמו איומיו של ביבי על מלחמה גרעינית, או פרשנים מלומדים ממני למזרח התיכון- הם לא באמת יודעים מה יקרה. הם מאמינים שהם למדו ולכן הם יכולים להעריך, אך אולי בזה שמלכתחילה הם מאמינים שזה מה שיקרה הם מגשימים את המציאות הזאת?

אני אוהבת את האמירה באנגלית
Leap of Faith
כי לפעמים, פשוט צריך לזנק
מי יזנק איתי?

הצטרפי לניוזלטר של אישווה

אהבת את הפוסט? מוזמנת לשתף

פוסטים נוספים שעשויים לעניין אותך

תגובה אחת

  1. אני איתך יקירתי. ארבע אמהות שינו בעבר את פני הארץ הזאת. הגיעה העת לארבעים אמהות, יהודיות ופלסטיניות כאחד. מאחר ואני נטולת ניסיון ודי מוגבלת, אני סומכת עליך שתובילי. חלקי לי ולאעידה – הפלסטינית שאיתי- מטלות לביצוע ואנו נלך איתך לקצה העולם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *