הדבר שכל הנשים עושות שאין לך מושג עליו! (פוסט מתורגם)

ערבה גרזון רז

כתיבה: גרטשן קלי, תרגום ועריכה: שני שטלריד

יש את הדבר הזה שקורה בכל פעם שאני מדברת על ענייני נשים.
בכל פעם שאני כותבת על נושאים של נשים, אני מקבלת אותה תגובה:
אין לך משהו חשוב יותר להתעסק בו? את לא רגישה מדי?
וכל פעם אני נעשית מתוסכלת ולא מבינה למה. למה אני מקבלת תגובות כאלה.
אני חושבת שהבנתי סופסוף.

הם לא יודעים.
הם לא יודעים על ההקטנה. על ההתמתנות. על ההשלמה.
הרי אפילו נשים לעתים, לא מודעות לזה שהן עושות את זה.
אבל כולנו עשינו את זה.

כולנו למדנו, בין אם מתוך אינסטינקט ובין אם מתוך ניסיון או טעות, איך להקטין מצב שגורם לנו לחוסר נוחות. איך להימנע מלעצבן גבר או לסכן את עצמנו.
אנחנו כולנו, באיזשהו שלב, התעלמנו מאיזו הערה פוגענית, כולנו כאילו צחקנו על ״התחלה״ לא הולמת, כולנו בלענו את הכעס שלנו כשהרגשנו מבוזות.
זה לא מרגיש טוב.
זה מרגיש איכס.
אבל אנחנו עושות זאת, כי אנחנו חוששות ממה יקרה אם לא נעשה זאת.
זה לא משהו שאנחנו מדברות עליו. זה לא משהו שאנחנו מספרות לבני הזוג שלנו בכל פעם שזה קורה, כי זה קורה כלכך הרבה, כלכך בהתמדה, שזה מזמן הפך למשהו שאנחנו מתמודדות איתו.
אז אולי הם לא יודעים.

אולי הם לא יודעים, שבגיל העדין 13, היינו צריכות להתעלם ממבט של גברים מבוגרים בחזה שלנו. אולי הם לא יודעים שגברים בגיל של אבא שלנו, ניגשו אלינו כשעבדנו בקופה. אולי הם לא יודעים שאותו נער מהכיתה, שלח לנו הודעות כועסות מאד פשוט כי דחינו אותו. אולי הם לא יודעים שהבוס שלנו מלטף לנו בנונשלנטיות את הישבן והם בטוח לא יודעים שברוב הפעמים, אנחנו מחייכות חיוך גדול לקראתו. שאנחנו מסתכלות לכיוון אחר או עושות את עצמנו כאילו לא שמנו לב. בטוח אין להם מושג כמה זה תכוף. אין להם מושג כמה זה קורה.

שהדברים האלה הפכו להיות שגרה. כלכך צפויים, שאנחנו כמעט כבר לא שמות לב.
כלכך שגרתיים, שאנחנו עוברות דרך תנועות התעלמות והקטנה. לא מראות את הלחץ שלנו. את המצוקה והתסכול. חיוך רגעי או צחוק קטן יאפשר לנו להמשיך את היום. אנחנו ממתנות את עצמנו.
אנחנו לומדות לעשות זאת בגיל צעיר. בלי לתת לזה שם.

למידה על ידי תצפית וניהול סיכונים מהיר לגבי התגובות שלנו. למה הן מובילות.
אנחנו עוברות דרך רשימת מטלות מנטלית.
האם הוא נראה אלים? כועס?
האם יש עוד אנשים בסביבה?
האם להגיד משהו ישפיע על העבודה/ציונים/שמי הטוב?
בכמה שניות בודדות, אנחנו מחליטות האם נגיד משהו או לא נגיד וניתן לזה לחלוף.
האם נעיר לו או נסתובב לצד השני, נחייך בנימוס או שנעמיד פנים כאילו לא שמענו אותו.
זה קורה כל הזמן.

אנחנו רואות את זה קורה לחברות שלנו.
אנחנו רואות את זה קורה כל כך הרבה שאנחנו כבר לא חושבות על זה.
עד הפעם האחת ההיא שכבר אנחנו מרגישות באיזושהי סכנה.
עד שאנחנו שומעות שהבחור ההוא שאיגף אותנו, מואשם באונס יום אחרי.
עד שפתאום הבוס שלנו מקיים את הבטחתו ומנסה באמת לנשק אותנו.
אלה פעמים שכבר בולטות לנו. להם אנחנו כבר שמות לב.
אלה הפעמים עליהן נספר לבן הזוג שלנו, לבעל שלנו, לחברים שלנו.

אבל מה עם שאר הפעמים ?
כל אותן פעמים שהרגשנו לא בנוח או לחוצות, אבל שום דבר מעבר לא קרה ?
הפעמים האלה שפשוט המשכנו בעיסוקנו בלי לחשוב עליהם פעמיים.

זו המציאות של להיות אשה בעולמנו.
זה לצחוק על אמירה סקסיסטית כי הרגשנו שאין לנו ברירה אחרת.
זה להרגיש בחילה עמוקה בבטן ולהיות חייבת ״לשתף פעולה״ כדי לשרוד.
זה להרגיש בושה או אשמה כשלא הערנו לבחור, זה שנראה מאיים, אבל אולי זה רק בראש שלנו. אולי.
זה להוציא את הטלפון שלנו עם האצבע מוכנה על ״call" כשאנחנו הולכות לבד בלילה.
זה לשים את המפתח של האוטו בין האצבעות במקרה שנזדקק לנשק כשאנחנו הולכות לכיוון הרכב.
זה לשקר ולהגיד שיש לנו חבר רק כדי לא להגיד ״לא״ כתשובה.
זה להיות בתוך הופעה/מועדון או כל אירוע צפוף אחר, ולהסתובב לאחור לראות מי המטומטם שנגע לי בתחת עכשיו.
זה לדעת שגם אם נזהה אותו, יש מצב שלא נגיד כלום.
זה ללכת בחניון גדול ולענות ״היי״ לבחור שהולך מולנו וזורק לעברנו ״היי״, כי זה מפחיד יותר לא לענות לו, ואחרי זה להעמיד פנים שלא שמעת את ההמשך כשהוא כועס שאת מתעלמת ממנו. כלבה.
זה לא לספר להורינו, לבן הזוג שלנו ולחברים שלנו,
כי זה פשוט חלק מהחיים שלנו. עובדה.

זה הזכרון שרודף אותנו מהפעמים שבהם הותקפנו, נפגענו או נאנסנו.
אלה הסיפורים שהחברות שלנו מספרות לנו בבכי קורע לב על הפעמים שהן הותקפו, נפגעו או נאנסו.

זה להבין שהסכנות שאנחנו תופסות כסכנה בכל פעם מחדש כשאנחנו צריכות להחליט איך להתמודד בכל סיטואציה, הן לא רק בראש שלנו. כי אנחנו מכירות יותר מדי נשים שהותקפו, נפגעו או נאנסו.

פתאום הבנתי לא מזמן שכנראה הרבה גברים לא יודעים את זה.
הם שמעו על דברים שקרו, לעתים אף ראו זאת בעצמם, ולעתים אפילו התערבו כדי לעצור את זה, אבל כנראה שאין להם מושג קלוש כמה זה תכוף. כמה פעמים זה קורה. ברמה כזו שזה צובע כמעט כל דבר שאנחנו אומרות או עושות.

אולי אנחנו צריכות להסביר טוב יותר. אולי הגיע הזמן להפסיק להתעלם מזה ולהקטין את זה בראש שלנו.
הגברים שפוטרים את זה כאילו זה כלום, או פשוט לא מקשיבים, הם לא גברים רעים. הם פשוט מעולם לא חיו כמונו. הם מעולם לא חיו את המציאות שלנו. ואנחנו לא ממש מדברות על הדברים היומיומיים להם אנחנו עדות או חוות. אז איך הם יידעו ?

אולי אני אפילו מבינה שאי אפשר לצפות מגברים שיבינו איזו מלחמת הישרדות סקסיסטית אנחנו חוות כל יום. הם לא מבינים שהם יודעים רק את קצה הקרחון.
אבל אולי אני גם מתחילה להבין שרק להתעלם מזה ולא לעשות מזה ״ביג דיל״, לא ממש עוזר לאף אחד.
אנחנו ממתנות את עצמנו. מקטינות.
אנחנו מודעות לחולשה שלנו.
מודעות לעובדה שאם הוא רק יחליט, אותו בחור שניגש אליי בחנייה, יכול לגבור עליי פיזית ולעשות בי כחפצו.

גברים,
זה מה שזה אומר להיות אשה.
מתייחסים אלינו כיצורים מיניים לפני שאנחנו בכלל מבינות מה זה אומר.
אנחנו מתפתחות להיות נשים כשהמוחות שלנו עדיין תמימים.
אנחנו מקבלות הערות לפני שאנחנו בכלל יכולות לנהוג.
אנחנו מרגישות לא בנוח, אבל לא יודעות מה לעשות.
אנחנו לומדות בגיל צעיר, שלהתעמת עם כל סיטואציה שמכווצת אותנו,
יכול לשים אותנו במצבי סכנה.
שבנים וגברים יכולים לגבור עלינו פיזית אם הם בוחרים.
אז אנחנו מקטינות את עצמנו. ממזערות.

אז, בפעם הבאה שאשה מספרת לך על ההטרדה המינית שהיא עברה ושגרמה לה להרגיש לא נוח, אל תפטור אותה. תקשיב לה.
בפעם הבאה שאשתך תתלונן על זה שמישהו בעבודה קרא לה ״מותק״, אל תגיד שזה כלום. תקשיב.
בפעם הבאה שאתה קורא או שומע על מישהי שמספרת על מישהו שהטריד אותה מינית, אל תבטל אותה. תקשיב.
בפעם הבאה שחברה שלך מספרת לך שמי שדיבר אליה היום גרם לה להרגיש לא נעים, אל תבטל את זה. תקשיב לה.

תקשיב לה כי המציאות שלך אינה כמו שלה.
תקשיב לה כי הדאגות שלה מוצדקות ולא מוגזמות או מנופחות.
תקשיב לה כי באיזושהי נקודה היא, או אחת מחברותיה, מכריה, משפחתה, עברו תקיפה, התעללות או אונס. והיא יודעת שזו סכנה שאורבת תמיד.
תקשיב, כי אפילו הערה מאדם זר יכולה לשלוח לה קוצים של פחד אל כל גופה.
תקשיב, כי היא אולי מנסה לגרום לחוויה שלה לא להיות זו של בנותיה.
תקשיב, כי שום דבר רע לא יכול לקרות מהקשבה.
פשוט. תקשיב.

הפוסט המקורי 

ה25/11/15 הוא יום המאבק נגד אלימות כלפי נשים והפוסט הזה הוא פשוט מתנה עבורנו נשים וגברים לכבוד היום הזה, להתעורר ולהבין כמה אנחנו שונים ומתוך השוני הזה לצמוח.

מה דעתך?

מוזמנת להגיב כאן

About ערבה גרזון רז information

פוסטים שעשויים לעניין אותך

השאירי תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

0

סל קניות