הורות בלי מספרים: 7 סיבות למה מספרים מזיקים לנו כהורים

ערבה גרזון רז

לא צריך לדעת לספור כדי להיות הורה, האמת שהמספרים הרבה פעמים מכשילים אותך…

גילוי נאות לכל מי שלא מכיר/ה אותי, אני ומספרים לא משתלבים. אני מורת דרך ולא משנה כמה אני מנסה, אני לא זוכרת כמה קבוצות הדרכתי, מה העומק של ים המלח, או הגובה של מצדה, או השנה שבה הצלבנים כבשו את האזור. זה לא מעניין אותי, אז אני לא מצליחה לזכור את זה. מעניין אותי כל אחד מהאנשים שהדרכתי, מעניין אותי מה גרם לצלבנים אירופאים קרי מזג להגיע לכאן או מה עבר לאנשי מצדה בראש ברגעיהם האחרונים. תמיד מעניינים אותי האנשים.

ולענייני הורות, 7 סיבות למה בעיני מספרים מזיקים לנו כהורים:

  1. זה לא משנה כמה הילד שוקל! לא משנה כשהם ברחם ולא משנה כשהם מחוצה לו. אמנם בתור עוברים, זה כיף לדעת כשהוא הופך מקישוא למנגו עסיסי ואז אבטיח קטן שאמור לצאת ממך. אבל באמת- לנשים הרות, הערכת משקל זו פארסה, יש סטיית תקן עצומה ובעיקר, רופא יכול להגיד משהו מתחת לשפם הלא רגיש שלו ואת תסחבי את זה כל הלידה. “איזה ילד גדול”, “איזה ראש גדול”, דברים שמפארים את הגודל של הילד ואת בלב חוששת, איך זה יצא ממני? האמת היא שזה יצא ממך כי את נולדת מוכנה לזה. כי הגוף שלך מוכן לזה, אבל אם את לא מאמינה בזה, אם מישהו הצליח להגניב לך לראש ספק קטן שמחלחל בך על המסוגלות שלך, אותו ספק יכול לכרסם בך.
  2. זה לא משנה מה הפתיחה שלך! זה יכול להשתנות בשנייה מאין פתיחה לפתיחה מלאה. ממליצה אם את יולדת בבית חולים- אל תשאלי ותבקשי שלא ינדבו מידע. אני ילדתי בבית אז מעולם לא אמרו לי באיזו פתיחה אני, מי חשב על זה בכלל? אבל חברה שילדה בבית חולים סיפרה לי איך היא הייתה כל הלילה בצירים, איך היא התגברה עליהם עם נשימות ונכנסה ממש לטרנס ואז בבוקר הרופאה נכנסת, בודקת ומפטירה- הפתיחה לא התקדמה. זה שבר אותה. בעוד שהיה אפשר להגיד לה שהיא מדהימה ולביאה ושהיא מתקדמת מעולה.
  3. זה לא משנה כמה שעות היית בצירים! כלומר זה כן משנה, אבל למה על זה מדברים? למי אכפת? בין אם זה היה שעתיים או עשרים, עברת את החוויה המשמעותית בחייך ואת גיבורה ומדהימה ויותר מהכל- את אימא! (גם השאלה אם היו תפרים וכמה- כאילו, מה?!?)
  4. כשתינוק נולד הוא לא צריך ציון! הוא צריך חום, אהבה, בטחון, את אימא ואבא, את סבא וסבתא, ידיים אנושיות בוטחות שיקרבו אותו לחזה ויראו לו/ה שאחרי הקושי הזה של היציאה, דווקא מקום נחמד ונעים העולם הזה והוא בידיים טובות. (מבחן אפגר למי שלא מכיר/ה הוא מבחן שעורכים לתינוק בדקה הראשונה לחייו, ציון 8-10 זה עובר, 7 ומטה זה תדאגו)
  5. האחוזונים של טיפת חלב מסוכנים! תארו לכם שהייתם צריכים להגיע להישקל כל כמה זמן והיו אומרים לכם מה האחוזון שלכם ביחס לכל בני גילכם, בין עם זה שלושים, חמישים או חמש עשרה. מי צריך את ההשוואה הזאת? את ההתרברבות שהילד באחוזון 80 או את האכזבה והחשש כשהוא באחוזון 10. יש ילדות נמוכות ויש ילדות גבוהות, יש מבוגרים רזים ומבוגרים שמנים, יש מיליארדי צורות גוף שונות וההשוואה הזאת מגיל 0 היא חולנית.
  6. זה לא משנה כמה חום יש להם! אני זוכרת שהייתי קטנה ולא רציתי ללכת לבית ספר, חששתי מהמדחום, שילשין עלי. היום אני יודעת שהעיניים מסגירות. כל הורה יודעת כשהילד/ה שלה חולה. זה כתוב לה על הפנים. זה בגישה, באנרגיה, בעיניים האדומות החלושות, זה זועק ישר. אז מה זה משנה אם יש 37.6 או 38.8? משנה אם הילד/ה חיונית, אם יש להם תאבון, אם הם קודחים אתם תדעו את זה, אם הם במצב חירום, אתם תדעו את זה, גם בלי המכשיר האלקטרוני שיצפצף.
  7. הציון במבחן לא חשוב כהוא זה! המדידה הזאת המספרית, אני זוכרת כילדה את התסכול, את תחושת העלבון כשהשקעתי והתכוננתי קשה והיה לי חשוב ולקבל ציון לא טוב למבחן. תחושת החוסר מסוגלות, הדימוי העצמי, הקטנת הערך שלי בעיני עצמי. החשש מה ההורים יגידו או מה יחשבו עלי.

אם הגעת עד לפה, את או מאלה שמהנהנות בהסכמה ומתות לשתף מרוב הזדהות או מאלה שחושבות שאני חסרת אחריות ונותנת עצות מסוכנות להורים טריים וזה עלול לסכן חיים.

בשביל הקבוצה השנייה אני אסכם ואומר, האמירה שלי היא תמיד- אנשים קודם, במקרה הזה הילדים הרכים שלכם! אתם האחראים הבלעדיים עליהם. לצוות רפואי יש כוונה טובה, אבל גם יש בירוקרטיות ונהלים ורצון לייעל ואתם, אתם היחידים שיודעים מה טוב לילד שלכם. לא תדעו את זה בגלל אחות טיפת חלב או גרפים, אלא כי אנחנו חיות וחיות יודעות לזהות, להריח, להרגיש את הצאצאים שלהם, גם בלי מכשור, טכנולוגיה או רפואה מערבית. היתרון של הג’ירפה על פנינו, הוא שהיא לא מטילה ספק ביכולת שלה ללדת  או להיות הורה, היא פשוט עושה את זה. גם אנחנו יכולות לעשות את זה, אילולא החשש הזה, הספק שמכרסם בנו.

אני מכירה משהי שזיהתה שיש משהו לא בסדר אצל הבן שלה, האחות טיפת חלב אמרה שזה כלום, הרופא אמר שזה כלום ורק כשהיא התעקשה והלכה למומחית זיהו שיש גידול סרטני והתחילו טיפול מיידי ומציל חיים. אני מכירה אחרת שבמהלך ההריון פשוט ידעה שיש בעיה, הלכה לבית חולים, בבדיקות לא ראו כלום ורצו לשלוח אותה הביתה, היא התעקשה ואכן בדיעבד הסתבר שהיא הצילה את החיים של הילד שלה.

תסמכו על עצמכן! בראש ובראשונה. תפנו זמן להקשיב לאינטואיציה, לנפש, לנשמה, ללב שלכן. כי לפני הכל- אתן יודעות הכי טוב ואתן לא צריכות שום מספר שיאשר לכן את זה.

מה דעתך?

מוזמנת להגיב כאן

About ערבה גרזון רז information

פוסטים שעשויים לעניין אותך

תגובות (6)

  1. כיפי

    הכל נכון למעט מספר שעות הצירים שאני נושאת בגאווה כאובה זכר לימים ההם בזמן הזה. כמו צלקת מלבנון. בכל זאת 37 שעות לא הולך ברגל! הייתי בגיהנום וחזרתי כדי לספר.

    • 🙂 כשאת צודקת את צודקת. סחתיין עליך אישה שווה!

  2. אהבתי את מה שכתבת…
    אבל עוד לפני שקראתי, רק מהכותרת, עלה בי זיכרון מאתמול, שהוא שואל אותי- אמא, כמה עוגיות אני יכול עם השוקו בבוקר? ואני עונה- רק שתיים.
    למה?
    עוד מקום שאולי עדיף ורצוי לוותר על מספרים…

    • מעניין, לא חשבתי על זה. לגמרי… זה הרי חסר משמעות.

  3. מזכיר לי את השאלה – בן/ת כמה ? הכל כך נפוצה. שמגיעה במפגש עם ילדותים. בדרך כלל בהתחלה. קצת קשה לפעמים להתייחס לילד/ה בלי לדעת באיזה רובריקה היא. בלי להשוות אותה – את גודלה הפיסי, יכולותיה וכו. כשניסיתי להפסיק ולשאול, פתאום לא ידעתי כמעט איך לגשת לאמא, כאילו התשתית של שיחה על ילדים קשורה בלשים עליהם את השבלונה הזאת שממקמת אותם, ושופטת אותם במספרים
    חוץ מזה – אני מתה על הבלוג שלך, הוא נפלא (את נפלאה)

    • המזל בלכתוב את הבלוג של אישה שווה, שמלא נשים שוות מגיבות ומאירות את עיני! לא חשבתי על זה, אבל זה ממש ממש נכון! המספר שהוא הגיל שלנו אמור להגיד עלינו משהו, כשבפועל, כבוגרות, כמה מהחברות שלנו בדיוק בגיל שלנו? וכמה לא רלוונטי זה… חומר לפוסט בפני עצמו 🙂

השאירי תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

0

סל קניות