פוסט חנוכה לא חגיגי: המאבק שלי בין החושך לאור

ערבה גרזון רז

אותגרתי לא מזמן באתגר התודות (להודות ל3 אנשים במשך 7 ימים בסטטוס בפייסבוק). אני מתה על זה. אני נושמת הוקרת תודה באופן יומיומי, תודה לאלה יש לי הרבה על מה להודות וכיף לי גם לשתף את זה. אבל מהיום הראשון יש משהו שאני שומרת בבטן. יש תודה צינית שחונקת לי את הגרון והשבוע לצערי נוספה עוד תודה כזאת, שהיא התרסה יותר מהכל שיושבת לי על הנשמה. כך יצא שרשמתי 6 ימים תודות וביום השביעי לא כתבתי כי לא רציתי להעלות את זה על הכתב בכלל.

אבל עכשיו חג האורות ואני מוצאת את עצמי מתעסקת יותר ויותר במאבק הפנימי שלי בין החושך לאור, בחוסר הקבלה של החושך או אולי בפחד הגדול מהחושך הזה ורצון עז להדליק יותר אור. אז כדי להדליק את האור, צריך להכיר בחושך וברשותכם אני אוציא מהבטן את התודות שמכרסמות בי.

1. בעקבות הפרשה של יונתן היילו (נשפט ל20 שנה בכלא אחרי שרצח את מי שאנס אותו ואיים על חייו): תודה שאני לא כהת עור, ליתר דיוק לא ממוצא אפריקאי, תודה שאני לא מגיעה ממשפחה ענייה, תודה שמעולם לא סבלתי מהתעללות ממושכת ומחיים תחת איום, תודה שיש לי הרבה אנשים שאוהבים אותי שיערבו ליושרה שלי, שיאמינו בטוב שבי, שיטפלו בי אם יפגעו בי, שיקבלו אותי גם בחולשתי. (לאתר המאבק שלו)

2. בעקבות המקרה של מאיה-גאיה (ורד לב) (התאבדה השבוע אחרי שלא הצליחה להביא לכתב אישום נגד אביה שאנס אותה מגיל 3): תודה על כך שנולדתי להורים אוהבים, תומכים ודואגים שמעולם לא יעשו משהו כדי לפגוע בי ותמיד ינסו להגן עלי. תודה על כך שאבא שלי, הדודים שלי, הבני דודים שלי וכל קרובי המשפחה הגברים שלי מעולם לא גרמו לי לחוש מוטרדת או חוסר נוחות על בסיס מיני. (לעצומה שקוראת לבטל את חוק ההתיישנות על מקרי אונס וגילוי עריות)

יונתן ומאיה מתחברים לי בכך ששניהם קורבנות של מציאות שאם הייתי נולדת אליה הייתי גם בוחרת באלימות או במוות. יונתן ניסה להתאבד כמה פעמים ומאיה הצליחה להתאבד השבוע בבדידות נוראית. המקרים האלה הם מקרי קצה של חושך גדול שכשאני מציצה עליו, אני מרגישה כעל סף תהום, הם קורעים לי בור בנשמה. ומובילים אותי לתובנה שאנשים חווים את החיים בצורה הפוכה ממני, בסבל שלא יתואר, בלי יכולת לתת אמון בעולם, מתוך ניסיון חיים שרק לדמיין אותו מעלה בי בחילה.

יש גזענות, אלימות, אבות ואימהות שמתעללים בפעוטות שלהם, א/נשים משכבות סוציואקונומיות נמוכות שלא יראו צדק בגלל שהמערכת צודקת יותר למי שיש כסף, מקרה אחד הוא מהקצה של שולי החברה והמקרה השני ממשפחה 'נורמטיבית' של רופאים אשכנזים.

חושך, עלטה, אפילה, אין שם אור ובמקרה של מאיה גם לא יהיה אור, כי היא התאבדה ולא תראה את הצדק נעשה. זה הופך לי את הבטן.

וגם בתוכי יש חושך, יש רגעים שאני שונאת, מתמלאת כעס ועצבים, רוצה לפעול באלימות, להיות אגרסיבית, לנתץ, לפרק, לקלל. זה קיים גם בי. האימהות הביאה אותי להיות מסוגלת להכיר בזה. זה קיים בכולנו החושך הזה, נגיש וזמין לכל.

אבל יש גם אור. כל פעם שאני מניקה את דריה אני יודעת שיש אור והוא גדול! כל שקיעה, כל רגע של פליאה מול מדבר דומם ורוח מלטפת, כל מעשה קטן של אדיבות, חיוך אמיתי מהלב מאדם לא מוכר, או אישה שהצילה חיה או ילד קטן. יש אור גדול והוא נוכח בחיים שלי בעוצמות, מתנגש עד כדי סינוור בחושך הזה שהוא נתקל בו.

דווקא בגלל שהחושך בתוכי, הבחירה באור מרגשת וממלאה עד שלפעמים אני מרגישה שהטוב גולש ממני הלאה לאין סוף.

שבוע שעבר התחלנו גמילה מהרדמות תוך כדי הנקה. דריה עוד רגע בת שנה וקראתי מאמר מעניין על זה שילדים צריכים גם לבכות, כמו שאנחנו צריכים לבכות. דריה לא בכתה כמעט עד עכשיו, רק כשהייתה חולה או כאב לה, קל לשלוף ציצי, להרגיע וכך דריה לא הגיעה למצב של בכי. עד שבוע שעבר, הלילה הראשון היה כמו להיות בחדר עם נרקומן מיניאטורי שלא קיבל את המנה שלו. צרחות (כאילו אני שוחטת אותה), בכי עז, זריקה של הגוף, בעיטות ואגרופים. ככה שעה וחצי. ואני הסתכלתי עליה וחשבתי על עצמי, על מה היה אם הייתי נותנת לעצמי לבכות ככה באמת, להרגיש במלוא העוצמה את כל הכאב, העצב, הכעס והפחד שהצטברו בי כל השנים, למרר בבכי, לצעוק ולזרוק את עצמי בלי חשבון לאף אחד, אבל בעיקר בלי חשבון לעצמי. שכבתי שם ואמרתי לה בקול רגוע שאני אוהבת אותה והיא בטוחה ושהיא יכולה לשחרר את הכול.

נראה לי שהבכי שלי תקוע. לא מסוגל להשתחרר. ובא לי לבכות על מאיה ועל יונתן ועל אלף סיפורים עם סופים רעים שבהם המערכת דורסת ואנשים נקלעו למצבים בלתי אפשריים. בא לי לבכות על כל אימא שלא יכולה להאכיל את הילדים שלה בגלל עוני, בעוד אנחנו זורקים כל כך הרבה. בא לי לבכות על כמה אנחנו לא מאמינים שאנחנו יכולים לשנות בעוד המציאות הקיימת ממשיכה רק כי אנחנו מאמינים בה. בא לי לבכות על כל הילדים החולים או האנשים החולים שהם עדיין ילדים. בא לי לבכות על זה שאנחנו מפסיקים לשחק. בא לי לבכות.

אבל הכי בא לי לשנות, להדליק נר שידליק לפיד שידליק מדורה שתדליק אהבה, קבלה, חמלה, שמחה, טוב ונדיבות.

באנו חושך לגרש

בידינו אור ואש

כל אחד הוא אור קטן

וכולנו אור איתן

חג שבו נגביר את האור בעצמנו, בסובבים אותנו ובחברה כולה

ממליצה לאתגר את עצמם בהגברת האור: אתגר הפרגונים של תנועת שמח"ה– מוזמנים לשתף ולפרגן

10873349_10152900216487232_531239917880517145_o

מה דעתך?

מוזמנת להגיב כאן

About ערבה גרזון רז information

פוסטים שעשויים לעניין אותך

תגובה אחת

  1. דברים חזקים ועוצמתיים כתבת.

    אני רוצה להציע נקודת מבט נוספת, שעבורי היא עובדה בעקבות המוות הקליני שחוויתי (וההבנה מכך שאנחנו נשמות במסע לימוד שנקרא חיים).
    אני מאמין שכל אחד מגיע לכאן בשביל ללמוד את השיעורים שהוא אמור ללמוד.
    המציאות של כדור הארץ מספקת לנו את השיעורים שאנחנו צריכים בעוצמות המדוייקות על מנת לפתח אותו לדרגה הבאה שלנו.
    הנשמה שלנו בוחרת באיזה אירועים משמעותיים היא רוצה להתקל לפני שהיא מגיעה לכאן (מומלץ בחום הספר – מסע הנשמה).
    לכן, כשאני קורא על מקרים קשים שמתוארים בעיתונים – כבר לא עוברת בי מחשבה של ״איזה עולם נורא״ ״איזה מסכנים״ ״אני חייב לתקן את העולם מיד״, אלא – ״איזה אמיצים שזה האתגר שהם בחרו וזימנו לעצמם״, ״זאת המציאות שהם יוצרים לעצמם עכשיו על מנת ללמוד את מה שהם צריכים״.

    כמובן שאם אלו אנשים שבסביבה שלי, שיש לי נגיעה אליהם, אעשה את הכל בשביל לעזור ולסייע.

    אבל כאשר מדובר באנשים רחוקים, אני משאיר את הטרגדיה שלהם עבורם, זה בכל מקרה לא יעזור להם במאומה אם אני אכאב מרחוק את כאבם.
    כל מה שנשאר לי, זה להיות ממוקד בשיעורים שלי, במציאות שלי, ברגשות שעלי לחוות ובדברים שאליהם אני צריך להתפתח. ולהיות עסוק במה שניסחת באופן מושלם – ״הבחירה באור מרגשת וממלאה עד שלפעמים אני מרגישה שהטוב גולש ממני הלאה לאין סוף.״

    לגבי הבכי – לשמחתי לפני כשנתיים הצלחתי לאמץ אותו חזרה לחיי, וזה פשוט אדיר.
    זה קרה אחרי ששמעתי תקשור של סואן, באשרם במדבר, שהמליץ לכל בן אדם לבכות כל יום, הוא המליץ לעשות את זה במקלחת.
    אז לא הלכתי עם ההמלצה שלו עד הסוף, לא מרגיש שיש בי צורך כזה.
    אבל כן יוצא לי פעם בשבועיים בערך לפעמים במקלחת, לפעמים לפני שינה, להוציא בכי לכמה שניות או לכמה דקות, לפרק את הכאב שהצטבר בעקבות מחשבות / רגשות / תסכולים.
    (בהתחלה זה מאוד מביך, אח״כ קל יותר.)

    ואז אני חוזר להיות מאושר מהחיים.

    ממליץ בחום לכל בן אדם להתאמן על כך.

    מזל טוב ילדת יום הולדת,
    נתראה מחר.

השאירי תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

0

סל קניות