כשבת השנתיים שלי התחילה לשאול: אימא, זה יפה לי?

יש לי ילדה בת שנתיים ושלושה חודשים שהיא יצור פלאי, שילוב של נינג'ה חסרת פחד עם נסיכה פאשניסטה עקשנית

היא אוהבת את כל מה שאני לא.

ורוד ונצנצים, נעלי עקב (תודה לסבתא שהביאה לה), מלמלה, גרביונים, שרשראות, ושאר אקססוריז.

היא משלבת את זה באהבה לטרקטורים ובכלל לספורט מוטורי (הסרטון האהוב עליה ביוטיוב זה ג'יפ שהופך לסירה "אוטו-מים"), ביכולת מרשימה לטפס על כל דבר ובדרישה שינדנדו אותה יותר חזק, "עד השמיים"!

כשהמשפחה רואה אותה מפזזת עם הטוטו הורוד שלה והעקבים כולם מסתכלים עלי בחצי חיוך, איך יצאה לך ילדה כזאת?

כאילו אני אמורה להיות מאוכזבת.

אבל אני לא.

אני גאה שהיא היא.

כל מה שתבחר ישמח אותי.

שתהיה הקלישאה של הבת או הבן, שבעיקר תהיה מה שהיא רוצה.

לא מה שאני רוצה.

לא מה שאחרים רוצים.

מה שמשמח אותה.

אבל,

כשהיא שאלה אותי לפני חודש לראשונה, בקולה התמים "אימא, יפה לי?"

משהו באידיליה הזאת נסדק.

זה שבגיל כל כך צעיר היא מחפשת את האישור למראה שלה.

זה פוגש אותי מהמקום שלי כמובן. מהצורך הזה בלהיות יפה כמשהו שכמעט מאשר את הקיום שלי.

אי אפשר שבת-ילדה-אישה תהיה לא יפה. זה לא אפשרי.

מכוערת זו הקללה הגדולה והמכאיבה מכולן.

לכן כשבת השנתיים שלי, שיש לה אמנם אוצר מילים מצומצם, אבל הבנה חדה מכולנו גם יחד,

שואלת אותי "יפה לי?"

אני הכי רוצה לענות לה- שרק היא תוכל לענות על השאלה הזאת. ושזו אחת השאלות הזניחות בעולם הזה. ושלא תעיז לעולם לצמצם את הקיום שלה לשאלה הזאת.

כי זו שאלה תמימה ומתוקה לכאורה, אבל היא גם מניפולטיבית, שואבת ויוצרת אובססיות אצל מיליוני נשים בעולם

ושאני מאחלת לה שהיא תסתכל על עצמה בראי

ותאמר יפה לי!

ולא תתעכב עוד רגע על מה אחרים יחשבו.

גם לא אני.