פסטיבל האישה הפראית: 6 תובנות שהייתי שמחה לקחת איתי

ערבה גרזון רז

בסוף שבוע נסעתי ל‘לה אינדיגה, פסטיבל האישה הפראית‘, בהחלטה ספונטנית. פגשתי חברות בהשתלמות, הנושא עלה והחלטנו ללכת יחד לפסטיבל.

השארתי את הקטנה עם אבא שלה ויצאנו לרואד טריפ נשי מטורף. 4 חברות משכבר הימים ותינוקת ומילאנו רכב עד אפס מקום.

https://www.youtube.com/watch?v=cGR8qC3K2Q8

אז איך היה? גדוש! לקט רגעים ותובנות שהייתי שמחה לזכור:

1. ריפוי אמיתי ממכשפה מודרנית

יום לפני הפסטיבל קיבלתי מחזור מטורף. הראש כאב, הבטן, הרגשות עבדו שעות נוספות. צריכה להגיש דו”חות, שבוע עמוס, להשאיר את הילדה מאחור, לסגור פינות בעבודה. הכל פשוט לחץ בטירוף ובבוקר קמתי וידעתי אני חולה. גם במחזור, גם חולה, גם אין שום סיכוי שאני מבטלת. הדבר הראשון שעשיתי בפסטיבל היה ללכת למתחם הטיפולים ולקבוע לעצמי טיפול. כי זה מה שצריך כשחולים, טיפול.

נשכבתי על המזרון באפיסת כוחות, המכשפה שלי שאלה אותי מה כואב לי ואיפה. עצמתי עיניים והיא התחילה לעשות לי הילינג. תוך כמה דקות מצאתי את עצמי בוכה בלי יכולת להפסיק. היא שאלה אותי על מי אני כועסת. כל מי שמכיר אותי יודע, שאני לא כועסת. אף פעם. זה כל כך נדיר לראות אותי כועסת. אני מלכת ההכלה. מכילה עד שאני מתכלה. וככה הרגשתי שם על המזרון הזה מתייפחת בבכי, שאני פשוט לא מאפשרת לעצמי לחוות כעס. וזה אוכל אותי. אז כעסתי כל כך, רתחתי ותוך כדי היא עושה לי טיפול הילינג וקצת רפלקסולוגיה ומעודדת אותי להוציא הכל. ואני כועסת על כולם ועל עצמי ומרגישה איך הכעס הזה הוא אנרגיה חזקה. אני גם מרגישה איך אני מתנגדת לגוף שלי, שכל כך ביקש לנוח. איך אני עם כל ההטפה שלי לקבלת הגוף והמחזור, נאבקת בו וכועסת עליו ולא מקשיבה לו. איך אני מתייחסת למתנה הזאת, למקדש הזה שהוא הגוף שלי כעול. רוב הזמן. הטיפול נגמר והמכשפה שלי יצאה והשאירה אותי שם, לבכות ולהירגע, לכעוס ולהתמלא.
כעסתי על כך שאני צריכה להגיע לקצה העולם, לאישה שאני לא מכירה שתגע בי, כדי להרגיש מספיק בנוח לבכות כמו שבכיתי, להתפרק כמו שהתפרקתי. כעסתי על זה שבכי זה חולשה שצריך להסתיר, פשוט כעסתי. ולאט לאט התיישבתי על המזרון, יצאתי מהמתחם, המכשפה שלי לא נראתה באופק. הלכתי לשכב על הדשא, להכיל את המציאות הזאת, לנשום. כל היום הרגשתי איך אני מנקה את עצמי, מאווררת את החדרים הרגשיים שצברו אבק. הרגשתי איך הגוף שלי מבריא כי עצרתי להקשיב לנפש. למחרת בבוקר קמתי בריאה.

2. נשים בביטוי מלא זה מדהים

להסתכל מסביב ולראות רק נשים (והרבה מהן!) זאת חוויה מדהימה. אבל מה שיותר מדהים, זה לראות אותן בביטוי מלא! בלילה זה בייחוד היה מרשים, לראות דיג’יית מדהימה בהופעה, עם פרפורמרית באמת יוצאת דופן עם כל כך הרבה נשמה על הבמה ולראות את כולן מפרגנות אחת לשנייה, נותנות הופעה מדהימה. לראות נשים רוקדות ולהבין כמה עוצמה יש בכל הנשים האלה, בכל הגילאים ובכל המצבים, כמה משפחות עומדות כאן איתן. כמה האנרגיה הזאת חשובה.

3. ואני רק רציתי לרקוד או שאולי הגיע הזמן להקשיב לגוף שלי

אני כל כך אוהבת לרקוד והמוזיקה הייתה באמת כל כך טובה. וניסיתי באמת שניסיתי, אבל התחושה הייתה כמו התנגדות לכוח המשיכה. ואז שחררתי. ישבתי, דיברתי, הקשבתי. הקשבתי לגוף הזה שלי. שלפעמים זועק לתשומת לב וגם אז אני מעדיפה לעשות ignore ולהמשיך לענייני. אבל זאת קריאת השכמה, הגיע הזמן להקשיב, להעריך ולהתייחס בהתאם. הגוף שלי הוא מקדש (אולי בסוף אני אתייחס אליו בהתאם).

4. לתקשר עם הנשמה שלי או הכאב שבכולנו

ביום שבת הלכתי לסדנא מרתקת עם מורה רוחנית בשם קורל. אישה מרתקת, ישראלית שחיה בארה”ב ומגיעה בקיץ לארץ. היא דיברה על החשיבות שבקשר עם הנשמה שלנו וההבנה שהנשמה שלנו הרבה יותר עתיקה מאתנו וכדאי שנכיר אותה, כדי להכיר את עצמנו. היא עשתה תקשורים לנשים ששאלו שאלות. זה היה פשוט מטורף. באווירת פסטיבל, כולן נראות כל כך שמחות ושלוות, משאלה לשאלה אפשר להבין את גודל הכאב. זאת מתמודדת עם מחלה, השנייה איבדה אהוב בתאונה ולא יודעת איך לשחרר ועוד ועוד. כל אחת מתמודדת עם משהו. וכנראה שההתמודדויות האלה חשובות לנשמה שלנו… מרתק ומצמרר.

5. חברות

חמסה על החברות שלי! 555! החברות שלי הן ההתגלמות ההפוכה לכל סטריאוטיפ לחברות נשית. כשאנחנו יחד אנחנו קלילות, זורמות, לא עושות חשבונות, מפרגנות, אוהבות וכל אחת חושבת על השנייה. ליסוע עם קטנטונת וארבע חברות שלא היו בקשר בתקופה האחרונה יכול להיות מאתגר. אבל זה לא היה. זה היה מדהים. אף פעם אל תאמינו לשטויות שאומרים על חברויות של נשים! אלו חברויות חזקות, עמוקות, אינטימיות ואני מאחלת יותר מערכות יחסים כאלה לגברים ונשים כאחת. מאיה, שלציק ומורנה אני אוהבת אתכן- תודה על הרואד טריפ!

IMG_3793[1]

6. אימהות

אני כזכור השארתי את הבייבי שלי בבית ודווקא זה נתן לי פרופורציה מדהימה. להסתכל על אימהות מהצד, בפסטיבל, מלא נשים רוקדות, נהנות ומבלות והיא עם הבן 4 שלה שבדיוק החליט להיכנס להתקף שבא לו פיצה. והיא לוקחת את הגוש עצבים הנרגן הזה, מחבקת אותו ולוחשת לו משהו מפייס ומכילה את זה. זאת גדולה. זה כוח טבע. להסתכל על עוד ועוד רגעים קטנים כאלה, של הקרבה אימהית נשית והכלה, הביא אותי לדמעות.

WE’VE GOT THE POWER! אנחנו פשוט צריכות מפגשים כאלה כדי להזכיר את זה לעצמנו

מה דעתך?

מוזמנת להגיב כאן

About ערבה גרזון רז information

פוסטים שעשויים לעניין אותך

השאירי תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

0

סל קניות