במשך שנים אמרתי שאני לא שונאת אף אחד
חוויתי את זה כמין רגש בזוי כזה
ששייך לאספסוף זועם. לאנשים לא מודעים. למי שלא עובדת על עצמה
כשנהייתי אימא ההבנה שלי השתנתה
היצור הפצפון הזה שנהייתי אחראית עליו בשנייה, השתלט לי על החיים
וזה היה מלווה ברגשות הכי עזים וסוערים שהרגשתי מעודי…
מרגע שהיא מחייכת ואני מרגישה את עצמי מתפרקת למיליארדי מולקולות של אושר ואהבה בשלולית על הרצפה ועד לרגע שהיא לא מפסיקה לצווח שעות ואני מרגישה את הראש שלי מתחמם מרוב זעם ותסכול וחוסר אונים וכן, גם שנאה.
לפני שנהייתי אימא שמעתי בהרצאה, שההכנה הכי טובה להורות זה להפנים שכל קשת הרגשות לגיטימית. לא להדחיק, לא לצמצם, לא להתעלם או לטאטא מתחת לשטיח. פשוט לאפשר לעצמך לחוות את הכול. העצה הכי טובה שקיבלתי.
ובדיעבד כשאני חושבת על זה, אני חושבת שהאנשים היחידים שבאמת שנאתי, היו גם האנשים שהכי אהבתי בעולם. ההורים שלי. כשלא הסכמתי עם משהו שהם קבעו לי כילדה, כשהם עיצבנו אותי. אח שלי. כשקינאתי בו בעיקר. האיש שלצידי. כשאני מרגישה לא מובנת או לא מוערכת. ועכשיו הבת שלי.
אני לא רגילה לעימותים. זה לא חלק מהיום יום שלי, מהעבודה שלי. זה ממש נדיר במערכת יחסים שלי עם העולם החיצון. אבל כשהילדה שלי מתעקשת לשחק עם הידית של הדלת ברכב תוך כדי נסיעה או לזרוק דווקא דברים על הריצפה או להתחרפן כשאני אומרת לה שאי אפשר עכשיו משהו. יש עימות. והוא חריף. והוא מעצבן. ויש שם גם שנאה. מהסוג שיכול להגיע רק מאהבה וקירבה גדולה מאוד.
משהי כתבה בתגובה שההפך מאהבה זה לא שנאה, אלא אדישות ושדווקא אהבה ושנאה הן רגשות אחיות.
באותה הרצאה (של פסיכולוג אגב), הוא דיבר על ההורים שלא מאפשרים לילדים שלהם להגיד שהם שונאים את האחים שלהם או את החבר מהגן. "את לא שונאת אותו, את אולי כועסת…" הוא המשיך ואמר כמה זה שגוי. כמה אנחנו חייבות להיות מסוגלות להכיל את הרגש הזה ואת הלגיטימיות שלו.
אתמול פרסמתי את הפוסט "אני שונאת את בר רפאלי" שכתבה חברה. מבחינתי זה טקסט גאוני, כי הוא מביא בצורה הכי כנה ולא מתחמקת רגש קשה. הוא שם את השנאה במרכז הבמה, לא מקטין או מגמד אותה. מבריק בגלל שזה כל כך נדיר במחוזותינו להגיד אני שונאת. זה נתפס כילדותי. כי הרי רק ילדים מתבטאים ככה. אבל למעשה השנאה הזאת היא בכולנו והיא בעיקר צפה כלפי אלו שאוהבים, שמעריכים, שאכפת מהם.
התגובות שהתקבלו הזכירו לי את מי שהייתי. רק לפני שנתיים וחצי. זאת שחושבת שרק אהבה תנצח. ששנאה זה רגש נחות שאין לו מקום בחוויה האנושית שלי. והיום, אני גאה בעצמי שאני שונאת, שאני כועסת, שאני חווה את החיים במלואם. שאני נותנת לעצמי מקום גם ככה. ובעיקר כי זה גורם לאהבה שלי להתעצם פי כמה! אני גם גאה שיש לי חברה אמיצה ואמיתית מספיק בשביל לשנוא, לכתוב על זה ולעורר מחשבה והשראה על המקום האפל והחשוב הזה. שברגע ששופכים עליו קצת אור מתבהר ומשתחרר והופך לממש בסדר.
