קראתי את הפוסט של זהרה ביטון שממחיש היטב את התהליך הרגשי שעוברות בנות בתקופת ההתבגרות שלהן ומה המסרים שהן מפנימות. אני מרגישה שהוא עושה סדר במהלך החיים שלנו ובזה שלא צריך בהכרח לשחק בחוקי המשחק, צריך להמציא את המשחק מחדש…
פאקצה של מנכ"ל \ או: Tomboy's – The struggle is real \ או: פאנל נשים – מחשבות חצי אפויות על העולם
הבה נסקור בזריזות את חייה של אישה.
מזל טוב! נולדת לעולם, מעכשיו הכל סביבך ורוד, צבעים רכים, לבבות ונסיכה של אימא. כמה חודשים אח"כ תלכי לגן, שם תלמדי שאת השמלה לא מלכלכים, משחקים בעדינות ולא מקללות. ביסודי תלמדי שאם בן מושך לך בצמה הוא אוהב אותך, אל תחזירי לעולם כי נשים לא מרביצות ותמיד תזכרי, שבנים תמיד יהיו בנים (אלימים, מופרעים, מטרידים…מה, לא?)
בשלב הזה יש לך נקודת יציאה (זמנית). כרטיס יחיד במינו שלא יזדמן שוב – את יכולה להיות בדיוק כמו כל הבנים. שזה הרבה יותר כיף כמובן, המשחקים יותר שווים, וכולם חושבים שמי שחברה של בנים זה הרבה יותר מעניין. אם את רוצה להיות בדיוק אותו דבר, לשחק כדורגל, להתלכלך, לאהוב חשבון – אין בעיה בכלל. רק בואי תפקידי בכניסה את כל מה שלימדו אותך עד עכשיו: את הוורוד, העדינות, השמלות, השיער והאסתטיקה. מעכשיו אם את רוצה להיות חלק מהבנים תהיי בדיוק כמוהם.
השלב הזה עבד לחלקנו לתקופה הקצרה הזו של טרום-גיל-ההתבגרות לגיל ההתבגרות עצמו, אבל ברגע שמשחק המינים והמגדרים מתחיל ונוצרת חשיבות על יחסים בעלי אופי מיני בין הפרטים בחברה הזו, ההפקרה של כל האלמנטים הנשיים הללו מקצה אותך החוצה מן המשחק הזה. אם את לסבית, את עוד תמצאי את הנישה שלך במשחק הכוחות הבינארי אבל אם את סטרייטית – שינויים צריכים להיעשות.
למעשה, היה טוב ונחמד ועכשיו מוצג לך החשבון, תשלמי – בחברים שרכשת, כעת הם בני זוג פוטנציאליים, בשפה ובכישורים שכעת כבר לא מקובל חברתית לעשות בהן שימוש ובכל אלמנט גברי-נערי שאולי חיבבת, וביציאה את מוזמנת לקבל בשקית עטוף עם סרט את כל מה שהשארת בתחילת היסודי. פתאום את מתחילה ללבוש שמלות, להתאפר, לשלב רגליים, להפסיק לקלל. כי להיות טומבוי זה חמוד בשלב מסוים, ואם את אבריל לוין זה גם לוהט ומושך (אבל שוב רק עם אלמנטים נשיים מובהקים כקונטרסט – ורוד, איפור כבד, שיער ארוך וצהוב…), אבל בסוף צריך להפסיק טו פאק אראונד, ולהיות אישה. אמיתית כזו. שיותר מהכל, הכי חשוב, שגברים מעוניינים בה ומאשררים אותה כאישה.
ולמקרה שתהיתן, יש רק דרך אחת להיות אישה. והיא להיות אישה שמתעניינת במה היא אוכלת, איך היא נראית, מה היא לובשת – לאהוב לקנות בגדים, להתאפר, לחוש חיבה ברמה מסוימת לעקבים ונעליים. בסקס אנד דה סיטי למדתי שאני יכולה להיות כל מה שאני רוצה כל עוד כל השיערות שלי במקום והבטן שלי שטוחה. בדוסון קריק, דוסון רק העיף מבט לכיוונה של בת השכן שעורגת לו כבר שנים, כשמחקה מעליה את ההזיה הזמנית של ילדה-של-בנים, שמה שמלה והלכה להתחרות בתחרות יופי, כמובן תוך התמדה עיקשת שיופי זה שטויות, לשטחיות ולטיפשות, בפאוור פאף גירלס למדתי שאפילו גיבורות על מתאימות את הנעליים לשמלה וחלקן אפילו מעדיפות לוותר על מכנסיים וחולצה ופשוט ללחום ברשע במחוך ותחתונים (וונדר וומן).
האישה היא מטופחת ומטפחת. ובמדיה נדמה כי את יכולה לעשות הכל כשאת מטופחת. רק שבמציאות המצב לא כך – התעסקות באלמנטים הנשיים האלה נחשבת זניחה, טיפשית ושטחית – נוצר משחק סכום אפס שבלתי אפשרי להתמודד איתו. הדרך היחידה להיות אישה היא בצורה המאמצת את סט החוקים האלה, עם אמירה המתייגת את כל הנשים כשטחיות ועלובות. כחלק בלתי נפרד יחד עם האלמנטים הגשמיים מגיע גם סט תכונות אופי הכרחיות לכל אישה, שאותן היא נאלצת ללמוד מחדש. את האסרטיביות היא תחליף בנעימה לבריות, את העקשנות בהכלה, את האגרסיבית בחיננית. תכונות חיוביות, אין ספק, שקל במיוחד לרמוס אותן כשאתה גבר אסרטיבי, אגרסיבי ועקשן.
יש טענה שאומרת כי גברים פחות משוחררים מנשים באופן הזה, כי אישה שמתנהגת כמו בחור או מאמצת באופן חלקי אלמנטים נעריים-גבריים ,זה מקובל חברתית ואילו גבר שעושה זאת הפוך – פחות. ובכן, חלק מהנשים אכן מוותרות על הסט הזה מלכתחילה וחלקן אף מגיע לעמדות כוח. הן לא רק דוחות את המחויבות בטיפוח הנשי, אלא גם מאמצות כתגובת נגד את ההתנהלות וההתנהגות הגברית. לבוש חסר צבע נטול מיניות ונשיות, כוחנות, אגרסיביות, אסרטיביות, זלזול והקטנה בכל אלמנט נשי וזיהוי מנהגים "נשיים" עם חולשה ושטחיות בעיקר כדי לבסס את עצמן כנעלות מזה. ועם זאת, אפילו הן שכביכול משחקות לחלוטין את חוקי המשחק הפטריארכלי – נתונות למתקפת מיזוגניה שאין להקל בה ראש. התדמית של האישה החזקה מן הסוג הזה שתארתי, נקראת כ"מסרסת", "כלבה", ואולי הכינוי הגרוע ביותר לאישה, "גברית" – אישה שלעולם לא תשיג גבר ויותר מכך, נכשלה במשחק החיברות, נכשלה בלהיות אישה. לא עדינה מספיק, לא חיננית מספיק – לא יפה מספיק. ואין פשע חמור יותר לאישה מאשר לא להיות יפה.
נוח לנו בעין לראות נשים חזקות ובעמדת כוח, במיוחד, בעיקר או אפילו רק כשהן נשים בעלות גינונים גבריים הן מבחינת נראות והן מבחינת סט תכונות האופי שצוינו לעיל. אנחנו לא נפקפק במרגרט ת'אצ'ר כמו שנפקפק בבר רפאלי, לא נפקפק בגולדה מאיר כמו שנפקפק באמה ווטסון ואם כבר מדיה, נעדיף לראות ד"ר ביילי, שנקראת "הנאצי" באנטומיה של גריי, אישה בעמדת כוח שהיא אגרסיבית, אלימה ולעיתים אכזרית, מאשר אלישיה פלוריק, עקרת בית לשעבר, אימהית, חמה שפוסעת בצעדי תינוק חוששים בעולם המפורק שהשאיר לה בעלה, וגם כאשר נאמין לאלישיה נצטרך כל מיני סיפורי רקע, ועזרה מכל מיני גברברים אקראיים שיתנו לנו היגיון בסיפור.
כפמיניסטית, לנוכח כל זה, אני חושבת שיש משהו חתרני להשאיר את האגרסיביות לגברים ולהישאר עם מה שחולק לנו מלכתחילה. עצם כך שהתכונות הדורסניות חולקו לגברים מלכתחילה, אין אומר כי הן בהכרח טובות יותר או ראויות יותר, בסה"כ גבריות יותר, ואילו התכונות העדינות שחולקו לנו כנשים, לא אלימות, מכילות, מקשיבות, צועדות יחד ולא אחת נגד השנייה – נשמעות לי כמו משהו חיובי יותר שכדאי להיות מזוהות איתו.
לא די בכך בכדי ליישב את הדיסוננס הזה שנוצר, מאידך, כדי להיות אישה נשית עלי לבצע את כל מה שמטיל בי דופי כאישה וכאדם, אך ניתן להתחיל מכך. אני מתקשה לראות טעם חיובי באימוץ פרקטיקות אלימות השאובות מתרבות מיליטנטית.
אין לי עניין לנצח במגרש של הגברים.
אני רוצה מגרש אחר. חוקים חדשים. משחק שונה.
אני רוצה להפקיע מידי הפטריארכיה את המחשבה כי היא יכולה להחליט בשבילי מהו המטען שנצמד לדברים שאני מאמינה כי הם חיוביים יותר.
אין חולשה בנשיות. הדבר החזק ביותר שראיתי בתקופה האחרונה הן ארבע נשים, על במה, משוחחות אחת עם השנייה, על נשים, על פמיניזם. כל מה שהיה עד עכשיו נשאר מחוץ לבמה הזו, התחרות, האגרסיה, האסרטיביות, העקשנות – ולמרות שהיו חילוקי דעות, הן הסתכלו אחת לשנייה בעיניים, הן ראו באחת כמי שמלמדת את השנייה, ויותר מהכול, הן היו חברות, שותפות לדרך, כי למרות מה שאמרו לנו עד עכשיו על אקטיביזם ועל דיונים אינטלקטואלים,
לא בודד בפסגה,
כי בכלל אין פסגה,
יש בסה"כ כמה כיסאות, כמה נשים, ורצון אחד משותף לשנות.
(התמונה מפאנל נשים וחירות בכנס של students for liberty)
