בעקבות הפוסט פורץ הדרך הזה ששותף בדף הפייסבוק של אישווה, מיי-רב חכמוף חברה ואישה שווה במיוחד שלחה לי את הטקסט הזה שכתבה. טקסט ששווה לשתף:
"אף פעם לא אהבתי את הבטן שלי, מאז שגיליתי את הגוף שלי, לא אהבתי את הבטן שלי, היא תמיד נראתה לי לא שייכת לגוף שלי, רציתי בטן אחרת.
זה מוזר לי עכשיו לחשוב על זה, כי המקום שאני הכי מחוברת אליו מבחינת עצמי, מבחינת התחושות והאופן בו אני מנהלת את חיי הוא הבטן שלי, מבפנים, האינטואיציות החזקות שלי, מאז ומתמיד הייתי מחוברת למקום הזה שם, בבטן, אבל מבפנים…. מבחוץ לא.
בגיל העשרה, בנות סביבי לא אהבו את התחת שלהן, את הירכיים שלהן, את הציצים שלהן… אני לא אהבתי את הבטן שלי… תמיד ניסיתי להסתיר אותה, להעלים אותה, בדרכים שונות ומשונות, להתעלם ממנה, להיות איתה ברוגז, לכעוס עליה, להתעצבן… כלום לא עזר, היא נשארה שמה, באותו מקום, מפגינה נוכחות, לא מוותרת, לא נעלמת, לא נעלבת.
כשגיליתי שאני לא אוהבת אותה, את הבטן שלי, חלמתי על היום בו אהיה בהריון, כשאהיה גדולה, חשבתי שאם אהיה בהריון אז תהיה לי בטן יפה כזאת, עגולה, גדולה, נעימה… ובתוכה יהיו חיים, לא סתם בטן מכוערת, אלא בטן עם עתיד, בטן עם סיבה, בטן עם יופי, עם שמחה.
פעם מזמן, לא נתתי לאף אחד לגעת לי בבטן, בכל הגוף כן, בבטן לא ! לא אהבתי שנוגעים לי שמה, במקום הזה שאני לא אוהבת, גם אני בקושי נגעתי לי שם…
ואז מישהו אהב אותי, כל כך אהב אותי ולא נתן לי לשנוא את הבטן שלי, אמר לי שהיא סקסית, כל כך סקסית… שאני לא מבינה ושאני סתם עשיתי לבטן שלי חיים קשים כל השנים, הוא אהב את הבטן שלי, אהב אותה כל כך, ליטף אותה, נישק אותה, שם עליה ראש, דיבר איתה, הקשיב לה, אהב אותה….. לימד אותי לאהוב אותה….
אחרי שהוא הלך, כבר לא שנאתי את הבטן שלי כל כך…. לא כמו פעם, לא כמו תמיד, ליטפתי אותה מדי פעם, כבר הפסקתי לנסות להעלים אותה, השלמתי איתה… ואז בא עוד אחד שאהב אותה, ועוד אחד אחריו… הם אהבו אותה בשביל כל הזמן שעשיתי לה חיים קשים, שנידיתי אותה, שלא אהבתי אותה.
היום, היום אני אוהבת אותה… מאוד אוהבת אותה, מחוברת אליה, גם מבחוץ, נוגעת, מלטפת, מחבקת אותה, אז היא לא מושלמת, היא לא הכי יפה בעולם, היא לפעמים קצת מפריעה, אבל לא אכפת לי, היא שלי ואני אוהבת אותה.
אוהבת את הבטן שלי ! "
