אני בת לגילוי עריות- אבל אני לא אתן לזה להגדיר אותי! פוסט מתורגם ומעורר השראה

התחלתי לקרוא ולא יכולתי להפסיק. למרות ששעת לילה מאוחרת ולמרות שיש לי אלף דברים אחרים לעשות, הייתי חייבת לתרגם את זה. עדות בגוף ראשון של אישה שהיא תוצר של גילוי עריות- סבא שלה הוא גם אבא שלה. היא עצמה סבלה מהתעללות מינית כילדה ועדיין במילים שלה תגלו אישה חזקה בטירוף, שהתגברה על התופת ושברה מעגל אכזרי. שמתמודדת עם פוסט טראומה מובנת. ואחרי שתקראו, תדעו שיש ילדות שחיות מציאות נוראית כזאת היום ויש שורדות כאלה בינינו ואנחנו כחברה מפקירים אותם בכך שאנחנו עדיין לא מטפלים בהן כראוי.

טריגר- גילוי עריות, פדופיליה, אונס

יש מעט מאוד אנשים בעולם שיודעים את הסיפור המלא של הילדות שלי. חברים יודעים פיסות וחלקים- שאני מאומצת, אולי, או שההורים שלי נפטרו, או שאני נלחצת באיזורים צפופים- כי הפרטים הם, לעיתים קרובות, יותר מדי עבור אנשים לשמוע ועבורי לשתף. אני נחשפת עכשיו בתקווה לגרום לאחרים שמתקשים להשיג עזרה, וגם כדי למצוא ניצולים נוספים כמוני.

אני התוצר של גילוי עריות. סבא שלי אנס את אימא שלי- הבת שלו- במשך שנים, עד שלבסוף הוא הכניס אותה להריון ואני התוצאה. הוא הסבא שלי והאבא שלי. שבעת הילדים האחרים שלו הם הדודים שלי והאחים שלי.

במשך שנים, אימי, הבכורה, סבלה את ההתעללות בגלל הסכם מעוות עם אביה: תעשה לי מה שתרצה, כל עוד תניח לשאר הבנות. היא הייתה בת 18 ואימא לתינוקת (אני) כשהיא גילתה שהוא מעולם לא שמר על ההבטחה שלו, זה מה שגרם לה לברוח.

היא גם החליטה לבסוף לדווח על ההתעללות למחלקת הרווחה. המשפחה שלי ברחה מתשומת לב על ידי מעברים תכופים ובידוד חברתי מכל סוג של קהילה. הם חיו בחדרי מלון שונים ואף פעם לא שלחו את הילדים לבית הספר. בצירוף מקרים מוזר, אימא שלי הלכה לרשויות באותו יום שבו שני אחים שלה נמצאו על ידי המשטרה לאחר שהם ברחו מהבית. הסיפורים שלהם היו כל כך דומים שהעובדים הסוציאלים חיברו את הנקודות.

ולמרות זאת, זה לקח עוד חצי שעה, עד שמישהו לקח את אימא שלי הצידה ושאל אותה בעדינות לגבי ההורות שלי. כל המשפחה החזיקה את הדעה שהיא נכנסה להריון על ידי עובד אחזקה באחד המלונות, אבל העובד סוציאלי לחץ עליה עד שהיא הודתה שאני הבת של הסבא שלי. אף אחד לא עלה על זה לפני כן- זה לא כאילו היא הלכה למעקב הריון ושמה צילומי אולטראסאונד על המקרר. בדיקת דם הספיקה כדי לחתום את גורלו של סבי, והוא נשלח לכלא לעשרים שנה על גילוי עריות והתעללות מינית. (הוא שוחרר לפני שנתיים, אבל הוא נמצא ברשימה של פוגעים מינית- אני בודקת על המיקום שלו עד היום כדי לוודא שהוא לא בקרבתי).

לצערי, לא היינו מוגנות לפתע בגלל שאבא שלי הוכנס לכלא. אימא שלי החלה לצרוך סמים והמשיכה את מעגל ההתעללות. היה לה חבר חדש והיא השתמשה בי, פעוטה באותו זמן, כחלק מהפעילות המינית שלהם- היא צילמה אותי בסיטואציות האלה ומכרה את זה כפורנו ילדים. אחד מהזכרונות הראשונים והמעורפלים שלי זה, להישלח לחדר ללילה בגלל שהתנגדתי, ובזכרון אחר סירבתי לרדת לבן הזוג שלה. אימא שלי תלתה את עצמה ב7/8/1996 כשהייתי כמעט בת 5.

נשלחתי לחיות עם סבתי, שהייתה עדה אילמת לזוועות שבעלה ביצע. היא לא הייתה יציבה נפשית בעצמה, והיא ראתה בי כילדת האהבה של הבגידה של בעלה- עבורה, אימי הייתה האישה האחרת. אז היא הכתבה אותי בקביעות, ותיבלה הכל בהתעללות פסיכולוגית. כשאני עשיתי משהו שלא היה לרוחה, היא הזכירה לי שההתנהגות שלי נובעת מכך שאני "ילדת השטן".

הרבה מתבגרים כועסים, והרבה עושים ניסויים בסמים ואלכוהול וסקס. הזעם שלי היה עצום, וחיפשתי נחמה בחשיש ומשככי כאבים. נכנסתי להריון מהחבר בתיכון בגיל 16 והילד שלי סוף סוף שינה את חיי לטובה.

הפסקתי לשתות ולעשן ברגע שגיליתי, וכל המיקוד שלי היה בלתת לילד שלי את החיים שלא היו לי. כשילדתי הרופאים הסתכלו על הנערה ההרה המכוסה בחבורות ודיווחו עלי לרשויות הרווחה. הבן שלי ואני נשלחנו לבית אומנה, אבל העובדת סוציאלית שקיבלה את המקרה שלי היא אותה אחת שעזרה לאימא שלי ולאחים שלי לפני שנים. היא החליטה לאמץ אותי כשהייתי בת 17.

אחרי זה, היו לי חיים לכאורה נורמליים. סיימתי כמצטיינת בתיכון. התחתנתי עם אהבת נעורי והאבא של הבן שלי. ילדתי עוד בן ובעלי התגייס למארינס.

במשך השנים האלה, כאימא עובדת בשנות העשרה המאוחרות שלה, התמודדתי עם חרדה רבה ועם דכאון. אפילו אושפזתי פעם אחת אחרי נסיון התאבדות. כשאת בבית חולים פסיכיאטרי, את יכולה לדבר על הבעיות שלך או לצבוע בצבעי פסטל בחדר היצירה. צביעה יכולה להיות משעממת. אז התחלתי לדבר, והתחלתי לכתוב יומן. כתבתי בלי הפסקה, בחדר שלי, ליד אחרים, בקפטריה במהלך ארוחות. הכל הציף אותי. אני עדיין קוראת את היומנים האלה כשאני מרגישה שעבר עלי יום קשה, כדי להזכיר לעצמי כמה התגברתי.

יש עוד מקורות לנחמה. יש לי כמה חברים מאוד תומכים. בעלי ואני התגרשנו, אבל באופן מוזר אני מוצאת את עצמי בקשר מעולה עם אשתו החדשה. היא ביקרה אותי בבית חולים והביאה לי ציורים של הבנים שלי. יש גם את השותף שלי, שמודע לטריגרים שלי לחרדה. במקום להחליק אותם, הוא דוחף אותי להתמודד איתם- אם אנחנו מחליטים ללכת לשופינג ופתאום אני לא מצליחה לצאת מהרכב, הוא פשוט יושב לידי ומחכה שהתקף החרדה יחלוף. אנחנו נדבר במשך 45 דקות בזמן שאני נרגעת, ואז אני פשוט אומרת "טוב, בוא נכנס לחנות".

יש לי גם כלב טיפול פסיכיאטרי. הוא סנט ברנרד צמרירי שמאומן לדעת את מה שמפעיל אצלי טריגרים, וישב לרגלי כדי לחסום אותם ממני ולהרגיע אותי. אם יש לי התקף חרדה, הוא יאתר נקודות לחיצה וילחץ  עם ראשו הענק עליהם עד שהנשימה שלי תחזור לסידרה. תמיד אהבתי חיות ואני מתנדבת איתם בזמני הפנוי.

אתם אולי תוהים לגבי הבריאות שלי, לנוכח בריכת הגנים המורכבת ממנה יצאתי. כל המחלות שהיו בצד של אבי יש לי סיכון גבוה לחלות בהם, בגלל שיש לי כל כך הרבה מהDNA שלו. התמודדתי עם סרטן פעמיים, ובגלל שהמפרקים שלי לא התפתחו כמו שצריך, יש לי כבר דלקות פרקים. רופא אחד אמר לי "את בת 23 עם גוף של בת 53".

לצאת לדייטים זה נורא עבור רוב האנשים, ואני לא שונה. אבל אני מנסה. אינטימיות זה ממש קשה- רגשית ומינית- אז אני שמה גבולות. עשה ואל תעשה כשמתקרבים אלי.

ויש את הבנים שלי. כרגע, הם בני 6 ו4, וכל מה שהם יודעים על העבר שלי הוא שאימא היא יתומה שאומצה. כשאני איתם, אני מפעילה את הכפתור ואני במצב שמחה. הם נותנים לי מוטיבציה לקום מהמיטה, ללכת לעבודה, להמשיך ללכת, לחייך. המעגל של ההתעללות נפסק איתי. הבנים שלי הם המניע שלי. הם מלמדים אותי איך להיות מסוגלת לחוות שמחה.

ביליתי מספיק מחיי בלכעוס ולזעום על העבר שלי, ולנטור טינה למשפחה שלי, ולהיות פסימית בנוגע לכמות הרוע הקיים באנושות. אני סיימתי לכעוס.

הקמתי קבוצת תמיכה לאנשים כמוני, ואני מקווה ליצור רשת של שורדים. אני בסדר עם העבר. זה ההווה והעתיד- הקריירה שלי, החיות שלי, התקווה שלי לאהבה, הבנים היפים שלי- שאני רוצה לעסוק בהם עכשיו.

לפוסט המקורי באנגלית לחצו כאן

להבדיל- פוסט שנכתב לזכרה של נפגעת גילוי עריות שלבסוף התאבדה- "החלום של כולם מתגשם כשאני מתה"