נגה עמית היא חברה טובה, היא אחת הנשים הכי חזקות, חכמות, יצירתיות וחיוביות שאני מכירה. טקסט זה לא מייצג אותה. אבל משהו בו לגמרי מייצג את היכולת של כולנו לשנוא וגם לאהוב, להעריך ולהוקיר כל אדם והמתנות שלו לעולם. יש כאן אמנם השתפכות של שנאה, אבל מבחינתי היא משקפת יותר מכל, אהבה עצומה לעולם והקו הדק בין השתיים.
הטקסט נכתב בסדנת כתיבה של גבי ניצן באשראם במדבר. זה מה שהיא חשבה, עליו, על המשתתפים האחרים וכן, גם על בר רפאלי:
אני שונאת את בר רפאלי.
אני יודעת שאני לא היחידה, אבל אני לא מאלה שיכתבו בטוקבקים שהיא לא כזאת יפה ומה עושים ביג דיל, כולה הבת של השכן.
אני, אף בת של אף שכן שלי לא נראתה ככה, כמו אלילה ויקינגית עם גומות. וזה רק חלק מהסיבות שאני שונאת אותה. אני שונאת אותה בגלל שלמרות שהיא כל כך יפה, עושה רושם שיש לה גם אחלה אופי, וגישה לחיים, וגם בעלה הטרי נראה בחור מוצלח, וגם עשיר. לא שחסר לה כסף, היא בכלל יש לה מליונים משל עצמה. אני לעומתה בת שלושים ושבע ועדיין לא קניתי לאח שלי שום דירה במגדלי יו. קניתי לו פעם ספר, לפני שהפסקנו להביא אחת לשני מתנות ליומולדת.
וואי וואי, כמה שאני שונאת אותה. כמו שרק לוויתן יכול לשנוא ברבור. אני, בשביל לראות שמש צריכה לעבוד קשה, לאמץ את כל גופי העצום ואת חוליות גבי המתקשות, לחבוט בסנפיר בתנועות מגושמות וכואבות ולעלות למעלה, רק לשנייה, רק בשביל שיהיה לי למה לכמוה.
אבל בר רפאלי, היא שם למעלה, לבנה ואוורירית, משייטת בקלילות ומתענגת על הקרניים והאויר. גבי אמר שברבורים רק נראים שלווים, והאמת שמתחת לפני המים הם מפרפרים עם הרגליים כאילו אין מחר. אבל אני מסתכלת עליה מלמטה ולא רואה שום פרפור, מקסימום שכשוך עליז וקליל כזה. אוף. לפעמים אני כל כך שונאת אותה, שבא לי לקנות את העיתון רק בשביל לדרוך עליה ולהחתים לה את הגומות עם הבוץ שיש לי על הרגליים. וזה בימים שאין לי עליהם קקי טרי של טווס.
הדבר היחידי שעזר לי להתמודד עם השנאה שלי לבר רפאלי הוא שאין לה שום חוש אופנתי, לבחורה, והיתה לה נטייה לעטוף את היופי האלוהי שלה בבחירות תמוהות להחריד. אבל גם ההנאה הקטנה הזאת נגזלה ממני בשנים האחרונות כי היא לקחה לעצמה סטייליסט שעושה לה סדר בכל החבילות שהיא מקבלת ממעצבי על בינלאומיים שאני אפילו לא יודעת לאיית. השנה היו לה כמה התפלקויות בדה ווייס, אבל זה כבר לא ניחם אותי. כי הזונה הזאת, אפילו שמלת פאייטים מפרברי גרוזיה לא הצליחה להעיב לה על השמש. לפחות היא לא יודעת לשיר. מצד שני – גם אני לא, וזאת הסיבה העיקרית לכך שאני רואה את דה ווייס – כדי לשנוא אנשים שכן יודעים.
בלית ברירה אני פותחת איזה ספר מהמדף הרוחני, ומספרת לעצמי שבטח היא מקבלת עכשיו פרס על איזה גלגול קודם בו הייתה קקי של טווס.
או גנדי.
אני שונאת את גנדי. בטח תחשבו שזה בכלל איך ששינה את העולם ונכנס לספרי ההיסטוריה אבל זה בכלל לא העניין. לא העניין העיקרי בכל אופן. והעניין העיקרי זה הצומות. אני שונאת אנשים שמסוגלים לצום, כך שאם אתם צמים ביום כיפור אתם יכולים להיות די בטוחים שאני שונאת אתכם. בטח גם בר רפאלי צמה ביום כיפור, או יותר גרוע – שוכחת לאכול. ואיך אני שונאת בחורות ששוכחות לאכול! אני, לצערי הרב, אף פעם לא שוכחת לאכול, גם את הביס האחרון. דווקא בהיבט הזה של חיי, הזיכרון שלי עובד יופי. לא שזה כזה משנה, כי בר רפאלי, גם אם היא לא שוכחת לאכול היא לא משמינה. בדיוק כמו היפיפייה הזאת בצד השני של החדר, עם המכנסיים הקצרים.
את יודעת שאני מדברת אלייך, שנאתי אותך מהרגע הראשון, שאת גם רזה וגם צעירה וגם יוצא לך מין טוב מגעיל מהעיניים. את, שאת חופשיה עדיין ולא מחויבת ויש לך את הפריבילגיה לשאול את עצמך מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה, בלי שזה יעלה גיחוך. את, שאין לך עדיין נימים קרועים וסימני מתיחה ופטמות פצועות ושעדיין לא קרעו מתוכך עובר. את, שבסוף היום יכולה לעשות בחירות רק עבור עצמך.
אני שונאת אותך ואת בר רפאלי על שלא יושבת מולכם סוללת רופאים ואומרת לכם שצריך להוציא את השחלות. אני שונאת אתכן על שאתן לא צריכות לעבור בדלתות מסתובבות של חיים ומוות ואחוזים. אני שונאת אתכן על שאתן קמות בחופשים ליקיצה טבעית, ועל שאין לכן מוצץ בכל תיק, ועל שאין לכן עוד תיק, נסתר אבל כבד כבד שאתן סוחבות אתכן לכל מקום.
בר רפאלי. בטח יצאו לה ילדים מושלמים. הבת שלה תיראה בטח כמו הבת שלי, אבל בלי התקפות הזעם. הבת שלה לא תצרח במשך ארבעים דקות על זה שהשבלול נשכח בגן והיא רוצה אותו עכ-שיו. הבת של בר רפאלי תישן כל הלילה מגיל שבוע ותגיד תודה רבה בארבע שפות. מליון דולר ישלם מגזין איטלקי עבור התמונה של בר רפאלי חולצת שד. ואני? אף אחד לא ישלם שקל בשביל לראות תמונה של לוויתן עם עטינים.
ואת שם – את חושבת שאם יש לך ילדים זה אומר שאני לא שונאת אותך? טעות! אני שונאת אותך אפילו יותר. אני שונאת אותך בדיוק בגלל זה. על שהם לא איתך עכשיו ויש לך חופש, אמיתי אמיתי, ועל שאת נראית כמו שאת נראית אחרי שיצאו ממך שלושה או ארבעה ילדים, ועל שאת נראית שפויה, ומודעת ומחוברת.
ואת, שתמותי, או במינימום שיהיו לך טחורים, עם איך שאת כותבת. חשבתי שאני כותבת טוב עד ששמעתי אותך, ועכשיו אני מבינה שבחיים לא אצליח לרגש או להצחיק או לגעת ככה באנשים. אפילו לא עם מילים. אולי עדיף שאפסיק לכתוב עכ-שיו.
אני שונאת את כל יושבי האשראם הזה על שפיצחו את העניין הזה של החיים והצליחו לצאת מהמטריקס האפור ובמיוחד אותך, הבחור עם הרסטות והתליון שמדבר בקול עמוק על ביטוי עצמי אותנטי ונראה בדיוק כמו כל האחרים. ואת שמדברת על אגו ועל חסימות אני מאחלת שייתקע לך אמטיסט בצ'אקרת הגרון.
עכשיו אליך, הבחור בפינה. זה שאתה גבר לא אומר שאני לא שונאת אותך. אני שונאת אותך. שונאת. שונאת אותך על כל מה שעשית לי, אתה ובני מינך. שונאת אותך על כל הפעמים שחשבת שאתה יודע עלי משהו רק בגלל שאני אישה. שונאת אותך על כל גבול שנחצה, גם אם זאת הייתי אני שהזמנתי. אני שונאת אותך כי אתה נראה בכושר וזה אומר שבטח יש לך זמן פנוי להתאמן. אני שונאת אותך כי גם אני רצתי פעם בכל בוקר ועכשיו נגמרת לי הנשימה בדרך שבין החדר שלי לחדר הסדנאות.
ואותך אני שונאת כי נראה שאת לא צריכה להתאמן בכלל בשביל להיראות ככה, קצת כמו בר רפאלי. שהיא אגב כן מתאמנת, כל יום, עם מאמן פרטי וטייץ יוקרתי. אני שונאת נשים שיכולות ללבוש טייץ וחולצה צמודה, אני שונאת אנשים שיכולים לעשות שפאגט, ואני שונאת אנשים שמזיעים בחינניות.
אני שונאת את כולכם, שונאת אתכם. על הטבעיות שבה אתם מתנהלים בעולם, על שכל אחד מכם נראה לי מרגיש כל כך במקומו, ורק אני לא מוצאת את עצמי בין המים והאוויר. אני שונאת את אלה שיושבים זקוף ואת אלה שהולכים נינוח. אני שונאת אותך על האומץ לקרוא ראשונה, ואני שונאת אותך על הסבלנות לקרוא אחרונה. אני שונאת אותך על שאת זוכרת את השמות של כולם. ואני, כולם מתבלבלים לי ואני לא זוכרת אם היה פעמיים קרן ופעם אחת ענת או ההפך או גם וגם, וכל המתולתלות מתערבבות לי וכולכן כאלה יפות ומיוחדות ואני שונאת אתכן כל כך. מזל שאני זוכרת איך קוראים למנחה וגם זה כי יש לו שם קצר.
גבי.
אני שונאת אותך. אני שונאת אותך כמעט כמו שאני שונאת את בר רפאלי, וזה רק בגלל שאתה טיפה פחות יפה ממנה. למרות שגם במקרה שלך, לא היה לי אף שכן עם בן שדומה לך. אגב, אני לא שונאת אנשים עם שכנים. בשכנים אני ממש טובה. לא שאפשר לקנות עם זה במכלת, אבל לעולם לא תחסר לי כוס סוכר לעוגה. זה מזכיר לי שאני שונאת אמהות שמתקתקות עוגות לשבת, ולא מחפשות מתכונים ממש קלים באינטרנט באמצע הלילה שלפני היומולדת של הילד.
אבל נחזור אליך, גבי ולכמה שאני שונאת אותך אותך. אני שונאת את איך שאתה מצליח לחיות כמו נווד וכמו מלך, ועל שפרסמת ספרים, ועל כל האנשים שקראו את הספרים שלך ומשהו בתוכם השתנה. הייתי אומרת נרפא, אבל זה יגרום לי לתעב אותך יותר. אני יכולה להמר על זה שגם לבר רפאלי יש עותק של בדולינה ליד המיטה. של המטוס, הפרטי, בדרך לחופשת-פוסט-חתונה בקאריביים. הלוואי שיהיו לה כתמי שמש, אבל בטח היא תזדקן בחן. ובכלל, בר רפאלי בטח לא צולה את עצמה בשמש כמו שעשיתי אני בטיפשות-נעוריי. היא בטח יש לה קרם הגנה מיוחד עם אנטי-אייג'נג שרקחה לה הקוסמטיקאית. בטח גם חתמת לה על הספר, לבר רפאלי, וגם אתה הסתכלת לה לתוך הגומות וראית שהנשמה של גאנדי קורנת לה מבפנים.
כשאני חושבת על זה, בטח גם אתה גלגול של גאנדי, שזה אומר שאתה ובר רפאלי סוג של נשמות תאומות. וגם מסביר למה אני שונאת אותך עד כדי כך. שתדע לך שהשלווה שלך מעצבנת אותי, עד כדי כך שבא לי לפנצ'ר לך את כל הגלגלים של האוטו ולהדביק לך עליו מדבקות של דורה. אבל אני יודעת שברגע שאעשה את זה אתה תחייך ותגיד משהו כמו 'איזה יופי' ואז תעלה על לימוזינה שתצוץ משום מקום ואני אשנא אותך עוד קצת. אני שונאת אותך על שהבאת אותי לפה, ואל תיתמם – המודעה באתר של האשראם היא לגמרי להביא אותי לפה. אני שונאת אותך על זה שאתה מזכיר לי שאני ילדה עם אגרופים על השטיח, ולוויתן בלי אויר. ועל שאתה שולח אותי עכשיו חזרה אל העולם בלי המסיכה שהסתירה לי כמה אני שונאת. אותך, את כולכם, את בר רפאלי ואותי.
