הקיץ החלטתי להפסיק להסיר שיער
כתבתי על זה אפילו פוסט
האם הדרך לאהבה עצמית עוברת דרך בית השחי?
בהתחלה לא הייתי מסוגלת להביא את עצמי ללכת עם גופיות
וכשהלכתי הקול הפנימי שלי לא הפסיק לעבוד
"זה נראה נורא
אני מגעילה אנשים
מה הם בטח חושבים עלי"
היה בי פחד פיזי מטורף לעשות את זה
פשוט נמנעתי
ועם הזמן האומץ גדל
הרחבתי את היכולת שלי לאהוב את עצמי
ממש לא בבת אחת
יום אחרי יום
מקלחת אחרי מקלחת
הצצות בראי
ומשחק בשערות 'העודפות' מבלי משים
ואז
הלכתי לשים את הקטנה בגן עם שמלה נטולת שרוולים
ואחרי זה הלכתי לירקן בגופייה
ולאט לאט הצלחתי גם ללכת ככה לפגוש חברים
ובסופשבוע שברתי שיא
והלכתי לחתונת צהריים של חברה טובה טובה
עם שמלת ספגטי קייצית וצבעונית
ורקדתי !
הנפתי ידיים
והקול עוד היה שם
בהתחלה מפוחד
אחר כך מפרגן
פייר
הייתי גאה בעצמי 🙂
ואני יודעת שיש כל כך הרבה שיקראו את זה
ויקטינו
וזה יראה להם זניח וחסר חשיבות
אבל בתכלס זה
הצעד הפוליטי הכי חשוב שעשיתי עד כה
לאהוב את עצמי
כמו שאני
ולמרות כל מה שהורגלתי לחשוב שיפה ולא יפה
לקחת חזרה את השליטה על הגוף שלי
ועל איך הוא אמור להיראות
זה כל כך חתרני!
אנחנו מסתכלות בבוז על נשים בסין שקשרו את הרגליים שלהן בשל אידאל היופי
או נשים בתאילנד שמאריכות את הצוואר עם שרשראות
זה נראה לנו פרימיטיבי וברברי.
אבל נשים שנאבקות עם הפרעות אכילה קלות-קשות
נשים שמסירות שיער בכאבים מילדות (12+-) כי זה מגעיל בעינינו
נשים שמקטינות את עצמן באופן שיטתי
לא מאמינות שהן מספיק
יפות/רזות/מלאות/חלקות/חכמות
אנחנו ואיך שאנחנו חיות עכשיו- זה לא פרימיטיבי?
זה לא ברברי להמשיך להתנהל כאילו זה בסדר?
כאילו הטבע של נשים הוא לשנוא את עצמן?
כי זה מה שנורא באמת בכל הסיפור
אין דרך לנצח!
רוב הנשים לא אוהבות את עצמן
וזה לא משנה אם הן מידה 34 או 44
אם הן דוגמניות מסלול או נשים אהובות לגברים מקסימים
כי אין באמת קשר!
הדרך 'לנצח' היא להשלים עם מה שיש
עם המתנה הזאת שקיבלנו
הגוף הזה שנברא בצלם
ולהפסיק להילחם בו
ולהודות לו
ולאהוב אותו.
אתן רוצות להתנגד באופן רדיקלי למוסד חברתי מיושן שתמיד גורם לכן להרגיש לא שוות (פטריארכיה)?
פשוט תאהבו את עצמכן
בדיוק כפי שאתן.
תגובה אחת
מקסים. חשוב. תודה