העובדה שההורים שלי לא רבו לידי עיצבה את הצורה שבה אני מתנהלת בעולם

2 תגובות

1. את כמובן צודקת בחזון ובכיוון ובדרך.
   אני רוצה להציג עוד זווית. גם אני גדלתי בבית כזה ובעיני זה לא רק חיובי. יש בזה גם בעיות. חלק מחיינו הוא לריב. להתווכח. לעמוד מול דברים ולא לזרום איתם. השאלה היא איך. חלק מחיינו זה לכעוס. השאלה היא מה אני עושה כשאני כועס. איך אני מתנהג. צריך לחנך גם ללמוד לכעוס, לריב, לקנא, לפחד. איך להתנהג מול רגשות קשים. לא סתם ללכת מסביבם ולדחוף אותם מתחת לשטיח. זה קשה.

   ובינתיים אשים כאן את תפילת ר' אלימלך מליז'נסק שאמר בעצם דברים דומים לשלך:

   רבי אלימלך מליזנסק היה מתפלל כך:

   תשמרנו מן הפניות והגאוות, מן הכעס והקפדנות והעצבות והרכילות ושאר מידות רעות.
   ותצילנו מקנאת איש מרעהו, ולא תעלה קנאת אדם על לבנו ולא קנאתם על אחרים.
   אדרבא, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם.
   ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך ולא תעלה שום שנאה מאחד על חברו, חלילה.
   ותחזק אותנו באהבה אליך, שיהיה הכל נחת-רוח.
   אמן כן יהי רצון.

   הגב

2. לא בטוחה, אבל …גם לידי לא רבו, לא זוכרת שרבו, אבל כשראיתי את הכותרת של הפוסט, חשבתי שאת עמדת לכתוב על משהו דומה לזה שאני מרגישה- לא רבו לידי- לא היו כנים לידי- כשאני כועסת אני מרגישה לא לגיטימית, כל ביטוי בפומבי של רגשות שליליים נראה לי לא בסדר, ומחניקה הכל בפנים, לא מעיזה לכעוס. והרי זה אנושי…רבים ומתפייסים, אני לא מדברת על אלימות, אלא על הזכות להרגיש כעס, ולא לכעוס על עצמי על שאנושית

   הגב