פוסט שמוקדש לכל האמהות המדהימות שלא הצליחו להניק את ילדן הראשון, שהרגישו אשמות, כושלות, חיו את החלום ושברו בפנים גם כשכולם מסביב כבר שכחו והתינוק כבר הפך לפעוט, שהרגישו שיש בהן משהו דפוק. שהן כל כך רצו להיות מאמאטבע או סתם מאמא ולא הצליחו למרות שניסו הכל…
את בכורתי ילדתי בלידה טבעית וטובה, אחרי 9 חודשים בהם חלמתי עליה ועלי מכורבלות יחד, היא יונקת ואני מביטה עליה במבט מזוגג ואוהב… אממה, כשהיא נולדה היא הייתה מנותקת, ישנונית, עוברית, סגורה. ואני, אימא בת חצי שעה, ניסיתי להניק אותה והיא לא פתחה את הפה. במשך כל ימי האשפוז לאחר הלידה היא לא התעוררה מיוזמתה, לא רצתה לינוק, בקושי לקחה בקבוק. יועצת ההנקה שהזמנתי בהיסטריה אבחנה לשון קשורה ושלחה אותי להתחיל לשאוב. שום דבר לא עזר. שוחררנו הביתה עם הנחיה בהולה להעיר אותה באופן יזום כל 3 שעות ותור להתרת לשון אצל ה-מומחית.
הגענו הביתה, ביד אחת סלקל עם עוברית במשקל 2.700 וביד השנייה משאבה וטון של רגשות אשמה ותסכול. מאז עברנו 3 יועצות הנקה שונות, פעמיים התרת לשון, טיפול אצל האוסטאופת המומחה ופלדנקרייז לתינוקות- הכל מתוך רצון בלתי מתפשר שלי להניק את עלמא. ובעודי יושבת שעות עם המשאבה, מחוברת לצינורות במקום לתינוקת שלי ובוכה כי אני פצועה ומדממת מהפטמות ומהלב. היא לא ידעה לינוק. והיא פצעה אותי והכאיבה לי. פחדתי ממנה. פחדתי מהפעם הבאה שתתעורר ואנסה להניק אותה ולא אצליח ורק יכאב לי יותר. הסתובבתי שבועות כמו סהרורית בבית, בלי חולצה (כי כאב לי מדי) ובלי לישון (כי גם שאבתי כל 3 שעות וגם האכלתי אותה כל 3 שעות וזה לא היה מסונכרן). החלום ושברו.
והיא? בכתה ובכתה. שעות. הרגשתי שעבדו עלי. שנתנו לי תינוקת מקולקלת. שאצל כולם זה עובד וזה מדהים וזה אחרת. ואצלי? המצטיינת הסדרתית מגן טרום חובה? לא יכול להיות שזה בסוף לא יסתדר. הכל היה רע. הסתגרתי בבית עם מאבק ההנקה שלי והתבצרתי עם תחושת האשמה. ואז זה היכה בי – לא אהבתי אותה. מאבק ההנקה הזה גרם לי לכעוס עליה ולפחד ממנה. להתייאש ממנה. לייחל לתינוקת אחרת. ואז החלטתי להפסיק. להפסיק לנסות להניק ולהפסיק לשאוב ולהתחיל להיות אמא שלה. זה לקח לי עוד כמה חודשים אבל בסוף הצלחתי להנות ממנה. ולאהוב אותה. ומאז זה רק גבר כמובן. יש לי היום ילדת קסם יפהפייה וחכמה, מעניינת ומיוחדת, מתוכחמת ומתוקה. ולמרות זאת, סחבתי את זה איתי: היא לא ינקה. לא הצלחתי….
את הפוסט הזה אני כותבת תוך כדי שאני מניקה את בני השני בן החודשיים וחצי. תינוק מתוק ושמנמן שינק נפלא ובקלות, ללא כאבים וללא מאמץ כמעט מהרגע שנולד. ועברי לימד אותי שני דברים: האחד הוא שגם אם לא מצליחים עם הראשון, זה יכול לעבוד ואפילו בקלות עם השני. והשני הוא שהייתי ועודני אימא נהדרת ולא פחות שווה לבכורה שלי. והיא ילדה נהדרת ולא פחות שווה ממנו. אפילו שלא ינקה. אפילו שלא הנקתי.
אז לך, האימא שסוחבת איתה את "כשלון ההנקה" הפרטי שלה, דעי לך שאת נפלאה. ושאת לא צריכה להרגיש אשמה. ובגלל שאת נפלאה, בפעם הבאה זה יהיה אחרת. וגם אם לא – את עדיין נפלאה.
חג חירות שמח.
————–
פוסט קסום בעיני ביכולת שלו להכיל אהבה וחמלה על כולן. כולנו אימהות טובות וזה שנרגיש טוב ונאהב את הילדים שלנו זה חשוב פי מאה מכל דבר אחר! (גם בתור מניקה בת שנתיים+ שכמותי)
מאחלת לכולנו לחג שנצליח להשתחרר מרגשות האשם שמלוות אותנו כאימהות, כל אחת בתחומה,
חג חירות שמח מאמות- אתן לביאות נפלאות!
