למה דווקא בפורים עצובים?

כולנו הוצפנו מהתמונות של הילדים המתוקים המחופשים למגוון תחפושות (הרוב אלזה וספיידרמן אבל ניחא).

בת השנתיים שלי היום הייתה ב3 תחפושות שונות, בהתחלה שמנו את תחפושת הליצן שסבתא קנתה לה, אבל אז היא התעקשה שהיא לא רוצה. אז הורדנו והיא רצתה איזו שמיכי ובובה ואבא שלה אילתר לה מנשא לבובה ועם זה היא התהלכה לרכב לגן. אבל כשהגענו לגן היא רצתה להוריד. כשהיא נכנסה וראתה שכל הילדים מחופשים היא בכל זאת נאותה ללבוש שימלת ליצן צבעונית. כשכבר נושא התחפושת ירד מהפרק היא יכלה להתחיל להשתטות עם חברים, לא משהו מיוחד, עבורם כך נדמה כל יום זה יום שמח. אנחנו אלה שזקוקים לתזכורת.

ודווקא בזה היה מין משהו מעציב ולראשונה בחיי, שמתי לב דווקא לכך שבפיד שלי יש גם סיפור אחר. הוא בשוליים, כמעט לא מקבל במה. אבל הסיפור האחר הוא חלק מרכזי מהשלם. סיפור על עצב בחגיגות השמחה.

ליקטתי עבורכם 3 סיבות לעצבות שהייתי רוצה שיקבלו את המקום הראוי בתודעה שלנו:

1. אני שונאת את החג הזה ואת התקופה שלאחריו כתבה חנה בפוסט נוקב על מקומם של הותיקים בחגיגות. במילותיה שלה: "יש גם אחרים. כאלו שאין להם קבוצות דביקות שדואגות להזכיר שהנה בא החג, אולי גם אין להם בדיוק למי לשלוח משלוח מנות או שכל המינהג הזה זר להם. הרחוב יתעלם מהם, הקולנוע יחליף את כל התוכנית לסרטי ילדים ונוער, הטלוויזיה תשדר שידורים מעצבנים שבהם לקריין יש כובע מצחיק וזה סימן שהחדשות מצחיקות. החוגים יתבטלו, המתנ"ס פתוח רק לחגיגות ילדים. וכן, יהיו הרבה מודעות בחוצות שיזמינו אותם למסיבות ריקודים עם תחפושות שבהם הם ירגישו עוד יותר בודדים מאשר בימים רגילים…"
2. חברה ואימא בשם הילה ארי-בוסתן כתבה: "חג פורים, חג פורים, חג סיוט להורים… אין בעיה, אני אז אסחוב ילדה אחת על הגב הכואב, אחזיק ביד השניה לילדה הבכורה, תוך כדי אמצא איך לסחוב 3 תיקים ו… קערת פירות עטופה רעוע שהבאנו למשתה המקסים של הגן… אין בעיה. באמת. תחייכי למצלמה…העיקר שנשלח תמונות יפות לסבא וסבתא"
3.  היום דברתי עם חברה שמעולם לא פגשתי. אני לא יכולה לפרט את הנסיבות, אבל אסור שידעו שהיא מדברת איתי והיא חיה בסיטואציה שמאוד מורכב לצאת ממנה. היא מתקשרת אלי מדי פעם, הגיעה אלי דרך משהו שכתבתי ומאז התחברנו. היום היא התלבטה איתי עם לשים לק או לא. כי עלולים לכעוס עליה עם היא תשים, זה מאוד לא נהוג בחברה ממנה היא באה. התמלאתי בעצב על כל הנשים שנמצאות במצבים שבהן המחיר של החופש הוא גדול מדי ולכן עדיף להישאר בסוג של כלא מבחירה.

מי שלא מכירה אותי, שמחה היא שם נרדף שלי. אני חושבת שזה חשוב לשמוח ומשתדלת לשמוח תמיד ולמצוא סיבות לשמוח גם כשאין. אבל. כדי לשמוח צריך גם להעצב לפעמים ודווקא כשמצווים עלי לשמוח, או דווקא כשכולם שמחים מסביב, יש איזו צביטה של עצבות. או שאולי תמיד חוויה של רגש אחד באופן מלא גורמת לרגש אחר לצוץ. קצת כמו לידה. ערבוביה של שמחה ועצב של התחלה וסיום.

מאחלת לכולנו חג שמח שמכיר גם בעצב שבנו

אישווה