לצאת מהארון / טיפול וירטואלי

*טריגר תקיפה מינית בילדות והפלה- נכתב ב2012

"אחרי הרבה התלבטויות, מחשבות ומחשבות שניות ושלישיות,

החלטתי לפרסם את זה

כי אם לא אני אז מי

ואם לא עכשיו אז מתי?

 אני מרגישה שהרבה פעמים לאנשים יש תפיסה מאוד מסוימת עלי, על מי שאני. אוסף של תכונות- שמחה, נחמדה, חיובית, אופטימית אולי אפילו יפת נפש. אחרי תקופה בהודו וכמה ספרים אודות בודהיזם, הבנתי שאני יותר משלל תכונות, שאני לא צריכה לכלוא את עצמי בתוך המילים האלה, שאני יותר מזה. יש סיפור של בודהה שאני אוהבת- אנחנו כמו נהר, הוא נראה תמיד אותו דבר, קוראים לו באותו שם, אבל המים שעוברים בו הם לא אותם מים. עכשיו עשיתי מדיטציה (אחרי הרבה זמן של היעדרות) ועלה לי, שהרבה ממה שאני עושה הוא בפייסבוק, בקהילה הוירטואלית שלי וברור שככה יכירו אותי, בשלל תכונות שטחיות, כי תמיד נראה את הצדדים היפים, הצדדים שאנחנו רוצים להראות. מה שאני רוצה לכתוב זה על דברים שלא סיפרתי, אפילו למי שהיה קרוב אלי, כדי לשחרר את זה שאני צריכה להיראות טוב בעיני מישהו וכדי לשחרר חברתית את זה שאותם דברים צריכים להיות מוסתרים. ואחרי הקדמה שעזרה לי להגיע לנקודה…

כשהייתי בת 8 הוטרדתי מינית. אני לא זוכרת הרבה. הייתי בכיתה ג', גרנו בבית הכרם, יצאתי עם הסקייטים שלי להסתובב בכיכר דניה ומישהו פנה אלי ואמר לי כמה שאני רוכבת יפה ושהוא מאמן ושיש לי הרבה פוטנציאל, שהוא יכול לעשות ממני כוכבת ושאני אבוא איתו לאיפה שהוא מאמן. הלכתי איתו לאיזה מקלט ואני לא זוכרת מה קרה שם. אני זוכרת שחזרתי הביתה נכנסתי לחדר וכתבתי ביומן על כל הדף "אני שונאת את הגלגיליות שלי!!!!!" אחרי כמה זמן קרעתי את הדף כדי לנסות להדחיק את זה שזה קרה. אחר כך, אני זוכרת הרבה לילות בלי שינה, שלא רציתי להכאיב להורים שלי ולספר להם, שהרגשתי אשמה וטיפשה, שפחדתי והייתי לבד. רק לבני הזוג שהיו לי סיפרתי, בגיל 20 סיפרתי להורים המדהימים שלי. מעולם לא טיפלתי בזה, אבל איכשהוא, כל פעם שסיפרתי זה שחרר אותי, מהאשמה, מהסוד, מהבדידות והפך לפחות רלוונטי. היום, אני יודעת שיש שלא יאמינו, אבל היום זה כבר לא כואב.

 לפני שבועיים הפלתי. הייתי בהריון 8 שבועות, בשבוע השביעי ראו דופק, יום אחרי זה התחלתי לדמם ובשבוע שאחרי זה איבחנו שהייתה הפלה טבעית. זה לא הרגיש כלום. כלומר, זה הכי קשה להסביר. אבל, בשבוע 6 הלכנו לרופאה ולא היה דופק, אז היא אמרה לחזור שבוע אחרי, בשבוע 7 נראה דופק, אבל יום אחרי כבר דיממתי וזה היה נראה לי לא טוב, כך שלמעשה, היה לי פחות מ24 שעות של ודאות לגבי זה. אף אחד לא ידע, חוץ מאישי היקר.. לא סיפרתי להורי, שוב כי לא הייתי בטוחה ולא רציתי להכאיב להם, לא דיברתי על זה עם חברות טובות, כי לא אמורים. רק שנינו. זה לא הרגיש כלום, כי לא התמסרתי מלכתחילה לרעיון הזה של תינוק, נהנתי ממנו, אבל לפני שהיתה ודאות לא נתתי לעצמי. הסתכלתי באינטרנט וראיתי קבוצות תמיכה של נשים מדהימות שחוות אבל ואובדן ואני לא הרגשתי את זה. הרגשתי אשמה על זה שאני לא מרגישה את זה. הרגשתי ריקה. הרגשתי פגומה. מעכשיו אני אצטרך להגיד הריון שני, כי בהריון ראשון הייתה הפלה טבעית. אבל איכשהוא בגלל שזה היה טבעי ואני סומכת על הטבע, אין בי כעס או צער, רק השלמה. אבל כל החוקים החברתיים הלא כתובים והברורים האלה, על מה מותר לומר ומתי. אני אישה שלמה ועברתי הפלה טבעית! אני לא פגומה, אין לי במה להתבייש, אני לא צריכה להסתיר ואני לא צריכה את כל הבדידות שמלווה לזה.

ביסודי הייתי ילדה לא מקובלת.

שנים חשבתי שאני מכוערת. בתיכון היה ילד שצילם קלוז אפ של האף שלי, בתרגיל בקולנוע שבו מצלמים חפצים דוממים כדי שייראו אחרת. אנשים צחקו ואני גיליתי לראשונה מול כולם את האף היהודי שלי. עד היום, אני חושבת שהנשק שלי הוא החיוך שלי, כי בלעדיו אני מרגישה מכוערת.

לצאת מהארון זה מונח ששמור לקהילה ההומו-לסבית, לאנשים ששומרים משהו מהותי מהזהות שלהם בארון וכשיוצאים יש שחרור שמלווה גם אולי בנידוי, תלוי בחברה בה הם חיים. אני טוענת שכולנו בארון החברתי, בתוך המוסכמות של מה אומרים ומה מסתירים ושהגיע הזמן שגם אנחנו נשתחרר. אולי כשיהיו לנו פחות סודות נהיה פחות בודדים. אולי כשנוכל לאהוב את עצמנו כמו שאנחנו, נצליח גם לאהוב אחרים כמו שהם.

אולי נהיה חברים טובים יותר אחד של השני. אולי נעמיק פה את הפלטפורמה הווירטואלית השטחית.

אשמח אם תשתפו. אשמח עוד יותר, אם גם אתם תצאו מהארון, כדי להפוך את הנורמליות לדבר שפוי 🙂

* לוקח זמן לצאת מהארון, זה תהליך, אבל צריך להבין שנמצאים בארון.

**אם מישהו הגיע וקרא עד פה וחושב שהוא צריך לחוש רחמים, כאב או צער , או שזו בקשה לזה, נא לקרוא שנית.

 וואו אני לוחצת PUBLISH"

(פורסם לראשונה בפייסבוק שלי ב2012. ממליצה בחום לקרוא את התגובות המדהימות!)