בשבוע שעבר ראיתי את הכתבה על מקבלות הצל"שים וחשכו עיני. 4 מקבלות צל"שים נשים, אך לשתיים מהן נכתב בתעודת ההערכה שהן לא איבדו את עשתונותיהן!?! ממתי מעריכים א-נשים שלא איבדו עשתונות?
מפה לשם, כתבתי טור דעה שהתפרסם בNRG בכותרת צל"ש לחיילות ש"לא איבדו עשתונות"- ניסוח מקטין ומזלזל והופעתי בדף הראשי!
מה שהמחיש לי שקלעתי בול, היו התגובות נוטפות שנאת הנשים והפחד מפמיניסטיות (הם מפחדים! לגמרי:), המסומנות הן הTOP3 שלי, אבל כפי שניתן לקרוא מהכתבה יש ממה לבחור: "לכי תעשי עוגות!" מקבלות הצל"ש הן "חמודות שהתעלו על מינן" וההשוואה לפוליטיקאיות "שחייבים לשריין מקומות בכנסת לנשים, אפילו אם הן פחות טובות ולא בחרו בהן". ההערות על המכוערת ומתוסכלת מינית זה כבר נדוש הרי…
וכך בתחושה צודקת מתמיד המשכתי בחיי, עד ששלחו לי את הידיעה על כך שדובר צה"ל התנצל על השימוש במונח הזה והודיע כי ישנו את הניסוח.
"הן הצילו חיי אדם, סייעו לפעילות המבצעית ותפקדו בצורה שראויה לשבח"!
ניצחון במערכה ואקטיביזם מקלדת במיטבו!
אני לא מתיימרת להיות זאת שגרמה לדובר צה"ל לסגת מעמדתו, אבל אני ונשים אחרות שלא עברו לסדר היום, שהחליטו לשים זרקור על הנושא הזה, הביאו לכדי מאסה קריטית שלא ניתן היה להתעלם ממנה. כן יירבו.
יש כוח למילים שלנו, יש כוח לזה שאנחנו לא מתיישרות עם הסדר הישן, שאנחנו תובעות שישנו את הסדר, שאנחנו לא משלימות עם התפקידים המסורתיים ולא נרתעות מלהביע עמדה חד משמעית, גם אם יהיו טוקבקיסטים ניאנדרטלים שיקראו לנו לחזור לאפות עוגות או יעירו על איך שאנחנו נראות.
כי אנחנו צודקות ואם נסבול את זה, אז גם הבנות שלנו יאלצו לסבול את זה, כמאמר השיר הנצחי
