יושבת בקצה של נווה מדבר
יש גדר ומבעד לה
המדבר
הרוח מלטפת אותי
וצועקת לי באוזניים בלחש
מלאה בעצבות
עצובה על הילדה שבי
עצובה שלא שמרנו על קשר
עצובה שיש לי ממנה רק רסיסי זיכרונות
עצובה שהרסיסים שאני זוכרת
הם של פחד וקושי
עצובה שזה כל כך קשה לי
להוציא אותה לשחק
נשכבת על האדמה
מתחת לעץ
הרוח משחקת עם הענפים
שמשתקפים לי בצל על המחברת
כמה יופי יש באדמה
כמה עוצמה יש באבנים
כמה שבריריות יש בעלים
כמה חוכמה יש בעץ
מצטנפת לתנוחת עובר
ורק רוצה שאימא אדמה תעטוף ותחבק
תרגיע ותסלח
אני בת ה8 מופיעה, עם ידיים על המותניים וטון כועס
"למה לא הלכת למגמת תאטרון? אני כל כך אהבתי לשחק ולעשות הצגות, איך יכולת למנוע את זה ממני?"
אני מופתעת לרגע, מאיפה היא הגיעה ומה זה ההאשמות האלה? מגמגמת תירוצים
"אני לא הרגשתי בנוח, התחלתי לחשוש ממה שיגידו ואיך אני נראת, איבדתי את הביטחון ואהבתי את הרעיון של להישאר מאחורי הקלעים. סליחה שזנחתי את זה, אני יודעת שאת אוהבת לשחק"
אני בת ה8 לא מתרצה וממשיכה עם ארשת נוזפת
"למה הפסקת לרקוד? אני כל כך אוהבת להמציא ריקודים, להשתולל ולקפוץ ואת לא נותנת לי הזדמנות בכלל!"
אני עדיין במגננה, מנסה להסביר לה
"הלוואי שידעתי, באיזהשהוא שלב מפחדים להיראות מטופש ופחדתי ואז גם בבית מול המראה כבר לא מוצאים זמן לזה. אני מבטיחה לחזור לרקוד ולשיר בקולי קולות, לפחות בבית"
אני בת ה8 שומטת את הידיים מהמותניים והכתפיים נופלות, העיניים שלה נעוצות באדמה והשפה שלה רועדת
"למה את זוכרת ממני רק דברים רעים? גם כשהיה לי קשה, הצלחתי לשמור הכל בבטן ולהיראות שהכל בסדר. את בכלל לא מעריכה אותי"
אני מחבקת אותה, מצמידה אותה קרוב אלי ומתחילה להבין
"ערבה הקטנה, אני אוהבת אותך, את התמודדת עם כל הקשיים לבד ואני גאה בך על הבחירות שעשית ועל האומץ שלך. אני אזכר ברגעים טובים ואעבד קצת את הרגעים הקשים כדי שיפסיקו להחביא את הטוב. אבל את ילדה מדהימה, אחראית, מצחיקה ונבונה וזכיתי בך!"
היא מביטה בי בחוסר אמון
"את באמת מתכוונת לזה?"
אני עוד מחבקת אותה ולוחשת באוזנה
"אני יודעת שתמיד רצית הכרה. שיראו אותך, שיגלו את הגדולה שבך, שיקשיבו לך באמת. הטוב לב שבך, שמחת החיים שלך, האמונה והחמלה שבך לא עזבו אותי אף פעם ואני רוצה להגיד לך תודה. ולבקש ממך סליחה. את סולחת לי?"
אני בת ה8 אומרת "לא" בפנים רציניות שמחביאות חיוך שובב
אני שואלת בהפתעה מוחצנת- "מה לא? למה לא?"
אני בת ה8 מרחיבה את החיוך ושואלת עם שיניים חסרות בפה
"מה תתני לי?"
אני משפרת אחיזה
"אני אתן לך שק של דגדוגים"
מדגדגת אותה עד שהיא נשכבת מרוב צחוק והצחוק שלה מהדהד במדבר
"טוב טוב, די, אני סולחת"
אני מפסיקה לדגדג אותה ומסתכלת לה בעיניים
"את באמת סולחת?" אני שואלת
אני בת ה8 קופצת ונותנת לי יד לקום
"כן, אבל בואי נלך לראות את הפינת חי!"
אני קמה ואנחנו הולכות יד ביד, היא מקפצת בדילוגים מרוב התרגשות תוך כדי הליכה ומסבירה לי שיש פה חזיר בר אמיתי.
אני נושמת עוד נשימה, מודה למדבר ולאימא אדמה ומהדקת את היד הקטנה שבידי.
אני מבטיחה לעצמי הפעם לא לעזוב.
*נכתב באשראם במדבר במסגרת תרגיל בסדנת כתיבה של גבי ניצן
** יום הולדת שמח לי בת ה8 ובת ה29
