[wpvideo ueNAV46y]
אני כותבת על הילדים של הפליטים ורועד לי כל הגוף
צמרמורות צמרמורות
לא מסוגלת להכיל את המוות הזה
את הפעוטות האלה
בני גילה של הבת שלי
ששוכבים שם בלי שניגשים אליהם
שמתים בגלל שאף אחד לא ראה
שיש לידם שקית
או שהם נחנקים מבקבוק שהונח עליהם עם כרית
כי אין לאיש זמן להאכיל אותם
שהיה להם חום גבוה ואף אחד לא ראה.
הלב שלי נקרע
הגרון שלי נחנק
והגוף רועד
מכעס.
זעם.
על השתיקה של החברה שלנו
על האדישות
על התגובות
"עניי עירך קודמים", "מה עם הילדים של דרום תל אביב", "כשיהיה כסף לניצולי השואה נדבר"
על הזילות של החיים שלהם
כי הם ממוצא אפריקאי
כי הם לא אזרחים כאן
כי הם עניים
כי הם עבדים.
ואנחנו חוגגים את החירות
ואיך נחגוג? איך חוגגים?
כשפעוטות מתים
בקצב
כמה עצב.
יש לי ילדה קטנה
בת שנה
ברת מזל
עבדים היינו
ועבדים
נשארנו
עבדים שמאמינים
שזה או הם או אחרים
אין מספיק לכולם
לא מסוגלים לדמיין
עולם
נטול מעמדות
נטול ניצול
נטול סבל.
ממשיכים לתרום עוד קופסת שימורים
ומרגישים
שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים
והוא נמצא
כשבוראים
מציאות שמטיבה עם ברואיו
עם כל ילדיו
שנבראו בצלם
בכל אחד יש אלוהים
אבל רובנו בהמות
בעדר
שמאמינות לרועים המושחתים שלנו
יתר על המידה
שהולכות אחרי התחת מקדימה בשורה
גם כשהוא מוביל לשחיטה.
תרימו ראש
תראו שמיים ושקיעה
חינם לכל דורש
תרימו ראש
תדעו שיש בכולנו אש
הלוואי תהיה שריפה
של אהבה
חמלה
שתכלה את העבדות שבתוכנו
ובתוכם
שתחזיר את המשמעות לצלם
אדם.
