פדריקה מוגוריני למי שלא מכירה, היא שרת החוץ של האיחוד האירופי. מוגוריני היא פוליטיקאית איטלקייה שהתקדמה בזכות עצמה והגיעה לאחת המשרות החזקות והמשפיעות ביותר באירופה ובעולם (והיא רק בת 43).
היא עלתה לכותרות אתמול כשבאמצע נאום שנשאה בעקבות הפיגועים הקשים שקרו בבריסל, היא לא יכלה לעצור את הדמעות.
הכותרות בתקשורת מיהרו להלל: "בלגיה בוכה כמו אישה" (הארץ), "שרת החוץ האירופית פרצה בבכי" (YNET) ויש לזה פוטנציאל להיהפך לסמל שלילי למנהיגות נשית.
רגע לפני שזה קורה, חשוב לי להבהיר:
- בכי זו לא חולשה
- להרגיש זו לא חולשה
- להפגין רגשות זו לא חולשה
מה הם המדדים שלנו לחוזק והאם הם תופסים במציאות? לדעתי לא
בעצם מה שאנחנו מבקשות מנבחרי הציבור שלנו שישקרו לנו
הרי כולנו מרגישים רגשות כל הזמן, חלק מהחיברות שלנו את הילדותים שלנו, היא בהעברת המסר שלא צריך להפגין רגשות. שלא צריך לצעוק, לבכות, לכעוס, להיעלב. בעצם הרגש הלגיטימי היחידי הוא השמחה. שגם אותה אנחנו מדכאים, כי אי אפשר לשמוח כל הזמן, יש רגעים שבהם אסור לצחוק וכו'.
חלק מזה, הוא כנראה טבעי ובסדר. כנראה שכשמשהו אומר לך משהו חשוב, לצחוק זו לא התגובה המתאימה. כנראה גם שלצעוק כשלא מקבלים משהו שרוצים לא יביא אותנו רחוק בחיים (יש אנשים שעוד לא הפנימו את זה גם בבגרותם). כנראה שלמרר בבכי ולהשתטח על הריצפה זו לא תגובה שתביא לתוצאות.
אבל מכאן ועד ההדחקה המוחלטת של כל רגש, כמעט כל הזמן. של התמונות של הפוליטיקאים בפנים חתומות. של אנשים שמגיעים לנאום לאומה אחרי משבר גדול ופניהם פני פוקר.
מי אתם? שזה לא נוגע בכם בכלל? שאתם נשארים 'חזקים' בפנים של עסקים כרגיל? נמאסתם!
אני רוצה שנבחרות ונבחרי הציבור שלי יביעו רגש. דמעות של צער וכאב זה לגמרי הולם כשמדובר באירוע כזה שמכה בתדהמה.
אני מעדיפה אלף כמוה ולא עוד פוליטיקאים יבשים שמגיעים לשידור ב'מסכת העצב במידה' שהם עטו על עצמם וממחזרים ססמאות שחוקות לעייפה על הלחימה בטרור ועל כמה שאנחנו חזקים.
אני רוצה להעביר מסר מאוד ברור- אם את/ה לא חזק/ה מספיק בשביל להביע רגש, זה כנראה מפחד
ברור לי שמוגריני לא בחרה לבכות, היא הייתה מעדיפה להחזיק את הדמעות עוד כמה דקות, להראות פאסון כמצופה ממנה ולבכות באופן פרטי. אבל היא עשתה לכולנו טובה ענקית! היא הכניסה את הספקטרום האנושי-נשי: קושי, רגש, עצב לקידמת הבמה. היא פתחה לנו כאן פתח לדבר על רגשות, על נשיות, על מנהיגות.
אם לא נרים את הדיון עם אמירה מאוד ברורה שבכי והבעת רגשות הם לגיטימיים וחשובים והם סממנים של חוזק ולא חולשה
כנראה שנחזור אחורה במאבק למנהיגות נשית כמה שנות אור.
קטע מתוך הנאום שלה:
*אני יודעת שמדובר בהזדהות סלקטיבית מאוד ויש בזה מידה של צביעות, כי כנראה שזה לא מזיז כשיש פיגועים מחרידים באפריקה או במדינות ערביות או אפילו בישראל. אבל כולנו יכולות להזדהות עם כך שכשזה קורה בשכונה שלנו, בעיר שלנו, במדינה שלנו, תמיד היחס יהיה שונה. בבחינת רחוק מהעין רחוק מהלב. זה לא הופך את זה לבסדר, זו פשוט הכרה במציאות כפי שהיא.
קשור ורלוונטי: למה דווקא בפורים עצובים?
