קראתי את הטקסט היפהפה הזה של נגה מיבר בקבוצה סגורה וביקשתי את רשותה לפרסם אותו. המילים האלה הן מתנה. לנשים וגברים. שמחתי שהיא הסכימה להעניק לנו את המתנה הזאת. לקרוא ואז לקרוא שוב ואז ליישם. בהצלחה 🙂 (לאתר של נגה: לחצו כאן)
"תשכב מעלי.
שים את כל כובד משקל הגוף שלך ותקרקע אותי.
תמחץ אותי לאדמה ותזכיר לי את הקיום הפיזי שלי בגוף הזה.
תהיה נוכח לגמרי.
תסתכל לי דרך העיניים ותראה. כל הגוף הזה מונח כאן לפניך.
עם כל מה שיש בו.
נתינה ונזקקות וצורך בנראות והכרה ואהבה ללא תנאים והומור וידיעה פנימית של חופש ואהבה והתכווצות וקטנה וגדולה וחכמה וטיפשה ויפה ומכוערת ומינית יותר מידי ופחות מידי ומשוגעת ומאוזנת כמו שדה.
ותחדור אלי בעדות מלאה שכל זה שייך לי, פשוט מעצם זה שככה העולם. ואני העולם כולו.
בכבודו ועצמו על כס המלכות שאני.
ותחלץ ממני רק את המאבק. רק את הרעש.
ותנוע. לאט. בבקשה לאט. כדי שאוכל לזהות את ההתנגדות ולנשום מולה.
כך שאוכל להרפות ולהתמסר אליך לוקח אותי למסע של שיגעון.
של אובדן זהות. של נחשולים שמתנפצים על הסלע. של אצבעות כפות רגליים שמתמוססות בחול ים חם. של לב שנפתח ומוכן להתאבד אפילו בלי לדעת על מה.
של יוני* שנפתחת מעצמה ומזמינה את החוץ להיכנס אליה.
לגעת. להרגיש. להיזכר שמגע עם העולם יכול להיות גם עונג. עונג עילאי. אינסופי.
וקח אותי לטיול. תוביל אותי.
כדי שאוכל להרפות שוב מהאחיזות. אחיזות של גוף של עיניים. ותגיד לי שמותר לי ושזה יפה וראוי ונכון.
ותנוע איתי קשוב לי. קשוב למה שאני עוד לא אומרת. למה שאני זקוקה ולא אבקש לעולם.
למה שנשמתי צמאה אליו. ותשקה אותי ממי המעיין המרווה של החופש. של היציאה מהדעת. של ההתרוממות מהגוף. של הפרישה אל מרחבי התודעה האחרים. אל המוות המתוק. אל אובדן הזהות המוחלט. אל האין.
ותחזיק אותי שם כדי שאקח אותנו להתמזגות שלמה עם המקום שממנו באנו. עם השורשים המזינים של הוויותנו.
ותתמלא בנו. בכל היוניברס השלם הזה שאנחנו רק לרגע. ותן לזה להתרחב בנו. לידיעה העמוקה של טבעינו האמיתי."
*בסנסקריט איבר מין נקבי ומקדש
