לפני שהייתי אימא לא באמת הייתי מודעת לאפליה בשוק העבודה. ידעתי על פערי השכר. אבל לא חוויתי את זה על בשרי. בהריון עידן התמימות חלף. הבנתי שההזדמנויות שאני אקבל שונות בתכלית מזה של בן זוגי. וזה קשור לגמרי להיותי היולדת והאימא של העובר הנפלא שבבטן שלי. הצריבה הזאת תישאר לי לכל החיים ולכן הטקסט הזה שקראתי בקבוצה סגורה כל כך כאב לי. גם אני אבלה איתה. כואבת בכאבה. בכאבנו בחברה שכל כך לא מותאמת לאימהות והורות שיוויונית.
(התמונה הזאת עם המבט של האימא שפגשתי בהודו לא עוזב אותי. אז לא הבנתי אותו לגמרי, כי לא הייתי אימא. היום הוא רודף אותי והוא מתקשר לי מאוד לטקסט הזה)
"היום קולגה, חברה ואמא פוטרה. בגלל שהיא אמא.
אף קבוצה פמיניסטית בפייס לא תכריז על זה יום אבל ואף אחד מהבוסים שלי לא יודה שזו הסיבה.
יש מצב שלא יודו אפילו בפני עצמם.
הבוס שלה התחלף כמה חודשים אחרי שחזרה מחופשת לידה.
לבוס החדש לא בא טוב בעין שהיא יוצאת מוקדם.
זה הרי לא משנה שהיא עובדת אותם שעות כמו בעבר, או אותן שעות כמותו.
אם זה לא בשעות שהוא עובד זה שקוף.
עבודת אמהות שקופה זה עניין שבשגרה.
אבל פה לא מדובר אפילו על מטלות בית או טיפול בילדותים.
פה מדובר בעבודה בשכר, ועדיין היא שקופה.
אז במשך שבועות הבוס בנה נגדה קייס והציג הפניה ב"שימוע" הבוקר.
היו שם כל מיני טיעונים של למה פוטרה.
רובן טעויות קטנות שכל עובד וכל עובדת פה בחברה עשו וימישכו לעשות כל הזמן.
וכשנשאלה אם רוצה לומר משהו (להגן על עצמה) היא בחרה להבהיר שהסיבה היחידה שהיא מפוטרת זה בגלל רקע אישי.
כמובן שהבוס הכחיש. אני לא בטוחה שהוא מודע לזה שפיטר אותה כי היא אמא.
כי היא מעזה לא לעבוד בשעות שלו וכי היא מעזה לקחת ימי חופשת מחלה עבור הבייבי שלה.
כי היא מעזה שיהיה לה בייבי שלא קשור לתפקיד שלה בחברה.
הבייבי שלו זה המקצוע שלו. והיא מעזה להגדיר לעצמה סדרי עדיפויות שונים בחיים.
מעזה להיות אמא במקום הראשון ועובדת במקום השני.
אני מכריזה היום על יום אבל פנימי. לעצמי.
אני הולכת להתאבל על כל השעות השקופות של עבודה של אמהות ברחבי העולם שהשקיעו מהזמן והדם שלהן ולא זכו להכרה.
בין אם זה בבית, בחצר, במשרד, במחלקת יולדות או בכל מקום.
אני אהיה עצובה מאוד אבל אשתדל לא לרחם על עצמי.
מוזמנות להצטרף אליי.
*כן זה הייטק (אוןליין, שזה כמו הייטק)"
