לפני יומיים עמדתי על הבמה יחד עם עוד נשים מעוררות השראה שמשנות מציאות, מול 400 נשים מדהימות לא פחות. חנאן ואני הרצנו על כוחה של חברות בין נשים, על פסטיבל נשות האדמה. היה ערב מרגש ומרתק לכבוד יום האישה בארגון של המועצה האיזורית פרדס חנה – כרכור.
זה היה ערב שהיווה פריצת דרך חשובה עבורי.
פעם ראשונה להרצות על מיזם שהוא הבייבי שלי, לקהל כל כך גדול. ועוד עם נשים כל כך שוות לצידי.
ערב מיוחד ומרגש, ראשון מסוגו בפרדס חנה, שבו נותנים את הבמה לנשים שמשנות מציאות מהקהילה עצמה. ואיזו קהילה מדהימה! הכרתי נשים שהעשייה שלהן מהפכנית ועושה שינוי בחיים של א/נשים ברמות שקשה לתפוס בכלל. אני עוד אכתוב על היום הזה וגם אפרסם את הסרטונים מההרצאות כשיהיו.
אבל דווקא בגלל הניגודיות בין הערב הזה לתחושה שלי עכשיו, היה לי חשוב לכתוב.
ביום שאחרי, אני מסתכלת על התמונות ומתבאסת.
התמונות שלי לא יפות = > אני לא יפה.
אני כבר לא בת 16
זה לא משהו שמשבית אותי
אבל העובדה שאני אישה שווה, פמיניסטית מודעת שפועלת לשינוי חברתי וממש לא מצליחה ליישם את התובנות החכמות שלי על עצמי, מבאסת אותי…
ערב מהמם ומלא עשייה ואני מסתכלת על עצמי כחפץ.
האובססיביות שבה אנחנו מתייחסים למראה החיצוני של בנות היא פשע מאורגן.
מה שהן לובשות, השיער שלהן, המחמאה הקבועה היא 'כמה את יפה' והמחמאה הזאת מצמצמת אותנו לגבולות המראה שלנו ותו לא.
אני יודעת מה אני שווה.
אני יודעת שב31 שנותי עשיתי דברים שאני גאה בהם ויש עוד בתכנון חלומות להגשים.
ועם כל הידיעה הזאת
כשאני מסתכלת בתמונות, אני מרגישה מכוערת ושמנה
ופגומה במידת מה.
וזה לא יעזור שהחברות והחברים הנפלאות שלי יגידו לי כמה שאני יפה.
כי זה בדיוק הקטע
הספקטרום הזה
יופי————————————–כיעור
הרזייה———————————השמנה
למי איכפת?
יש לי בני דודים שאני אוהבת מאוד
הם סביב גיל 40 ועדיין הולכים עם טי-שירטים מגיל 16
המראה החיצוני שלהם מעסיק אותם לעיתים רחוקות ממש
העיסוק בזה תופס אחוז כל כך שולי מהחיים שלהם.
אני כמוהם בדיוק.
הייתי שמחה להתעסק כמה שפחות במעטפת החיצונית שלי
אבל ככל שעובר הזמן אני מבינה שההתעסקות במראה שלי הוא חלק משמעותי בהגשמה ובצמיחה שלי.
והייתי רוצה להיות מכוערת/יפה בשמחה ושמנה/רזה בשמחה.
היופי באמת בעיני המתבוננת
והמתבוננת היא אני
ואני לא מצליחה להוציא את השיפוטיות מהעיניים שלי. הלוואי שיכולתי.
אני רואה את כל התערוכות המעצימות נשים וכולנו שם מסתכלות למצלמה בעיניים ומנסות להיראות הכי יפות שרק אפשר.
אבל מה לגבי תמונה שבה השיער לא מסודר ואין איפור והתאורה לא מחמיאה ואין פוטושופ ואין פוזות מבויימות, זה לא חלק ממי שאנחנו?
האם לא יעצים אותנו יותר לפעול כדי להפסיק את העיסוק האובססיבי במראה של נשים?
יום האישה חל היום
אני מאחלת לנו להיות מודעות ולפעול כך שקללת המין היפה לא תמשיך לרדוף גם את הדור שאחרינו.
——-
פוסטים נוספים בנושא:
2 תגובות
בעיניי זו הסוגייה הפמיניסטית החשובה ביותר.
מחזק לשמוע עוד קולות כאלה.
בהצלחה לנו.
ערבה, זה נושא כה נרחב וגם אני מנסה להבין רבות על עצמי איך יכול להיות שאני עושה כל כך הרבה תהליכים מדהימים, ונתקעת על זה. כתבתי לפני שבוע פוסט שלם על כך בבלוג שלי, מעניין אותי איך תגיבי אליו.