מתי למדנו לפחד ממחמאות? פוסט אנונימי שנוגע ישר בבעיה

יש לי גישה מורכבת למחמאות שקשורות למראה שלי. זה הופך ליותר מורכב כשהמחמאות מגיעות מגברים. משהו בזה מעורר בי אי נוחות.

בקבוצה סגורה נתקלתי בפוסט הזה. משהו בכמה שזה שגרתי וגם בזה ששני הצדדים ידעו באותו רגע שנחצה איזה קו ושהגבר היה מספיק מודע והגון כדי להודות בזה, זה היוצא מהכלל שמעיד על הכלל. ביקשתי רשות לשתף ולשמחתי היא הסכימה לשתף בצורה אנונימית. זה מה שכתבה:

"לפני כמה ימים דיברתי עם איש יקר מחו"ל בענייני חינוך, שזה העיסוק שלי, וגם שלו (בין השאר), והגענו ל-למה אני עוסקת בזה, ואיזו ילדה הייתי, ואיך זה בכלל ילדות בקיבוץ, והגענו לדברים ממש טכניים: בי"ס קיבוצי, וסדר יום, ואיזה חוגים היו; ואמרתי ראשון את 'חוג התעמלות מכשירים' , שהכי אהבתי, והוא אמר:
"Yeah, you look like it could fit you." – כן, נראה שזה משהו שיכול להתאים לך
ונשתלתי.
למרות שזה היה ממש עדין.
והוא קלט.
ובפעם הבאה שדיברנו, הסברתי קצת, אבל הוא כבר הבין בעצמו,
ואמר: "וואו, אני שוכח שנשים נושאות בעברן מחמאות לא-תמימות שהיה מצופה שהן אשכרה 'ישלמו' בעדן, וכמה צריך להיות זהירים, בעיקר כשזה משהו שנוגע למראה או גוף. סליחה. אמרתי את זה לגמרי בתום לב. אני מתנצל."

וחשבתי כמה נכון.

ואז הוספתי ואמרתי שזה מחלחל, כי אז התחלתי להיזהר ממחמאות, וממחלקיהן, וגם מפני לתת אותן – ביטלתי אותן.
התרגלתי שמחמאות הן כלי של גברים-ציידים, ושל נשים מניפולטיביות, ולא רציתי חלק בהן, אז התחלתי לקמץ במחמאות, והדפתי את אלה שניתנו לי,
ובמקביל, נשביתי בקסמו של ההפך. קראתי לו "אמת" ולא האמנתי לשום דבר אחר. בטח שלא למחמאות. בטח שלא כלפי.
ואז גם נהיה לי קשה לראות את הטוב בעצמי, ובאחרים, ובכלל.
וזו לא האמת. כי לא רק רע.

אז עכשיו לומדת לקבל גם את הטוב. ולדייק. ולדחות מה שלא-טוב לי –
כמו המחיר שכל מיני רוצים לדרוש, ועדיין חושדת, ועדיין קשה לי לקבל (ויש לי מליון טכניקות לשנות נושא שיחה, בעיקר כשאני חושדת שהנותן מתכוון באמת, ולא רוצה להדוף, אבל עוד לא מסוגלת להכיל), אבל משתדלת להישיר מבט, ולהיות כנה ונדיבה גם עם עצמי.
לא פשוט.

מכירות?"

אשמח שתכתבו בתגובות מה היחס שלכן למחמאות, מזדהות? קרה לכן שמשהו החמיא לכן על המראה והרגשתן את התחושה הלא נעימה הזאת?