בשבוע שעבר תמר זנדברג נבחרה ברוב מוחץ לראשות מפלגת מרצ. אורלי לוי-אבקסיס הכריזה שהיא מקימה מפלגה משלה ומקבלת סקרים מחמיאים מאוד. מאז, זנדברג נכנסה לפרשייה לא נעימה וזוכה להכפשות ממחנה השמאל ועכשיו ראיתי כתבה בהארץ על לוי-אבקסיס שהטתה את הכף. הייתי עצבנית מספיק בשביל לשבת ולכתוב מחשבות על שתי ראשות המפלגה היחידות בכנסת ישראל:
זנדברג עשתה טעות. היא טעתה שהתייעצה איתו. היא טעתה פעמיים ששיקרה לגבי זה. מי לא עושה טעויות? תעדכנו אותי, כי אני עדיין לא הכרתי את היצור/ה האנושי/ת שחפה מטעויות. יש לזנדברג קרדיט על העשייה הפרלמנטרית שלה. על מאבקים חברתיים שונים וחוקים חשובים שקידמה. היא תמיד מגיעה להפגנות בנושאי נשים ובעלי חיים. בתור אקטיביסטית ראיתי אותה המון, היא מגיעה לשטח. היא רצתה לזכות, הייתה נלהבת מדי ואחרי זה נבהלה ושיקרה. מבאס. מפה ועד לדרמה סביב זה כאילו היא רצחה משהו, גנבה כספים או הטרידה עוזר שלה, המרחק גדול. עצום למעשה.
עכשיו קראתי טור של אורי משגב בשם – הבלוף של אורלי לוי-אבקסיס. כבר ההשמצות מתחילות. "לוי־אבקסיס גדלה כנסיכה… לראיון החברתי והלוחמני ב"7 ימים" הצטלמה בבגדים של סטלה מקרטני מחנות בכיכר המדינה, נעליים של אלדו ותכשיטים של קוס. איזה פער, איזה ניתוק." אי פעם התייחסו למחיר שעלתה חליפה של פוליטיקאי שהתראיין? אני אשמח שתספקו קישורים במידה וכן. יש שם גם ביקורת עניינית, אבל כולה טבולה בסקסיזם וזה מבאס.
חשוב לי להצהיר – אני לא רוצה נשים בכנסת רק כדי שיהיו נשים בכנסת ואני אוכל להגיד שיש לנו שיוויון מגדרי.
אני רוצה נשים שנלחמות למען נשים, למען שיוויון, למען החלשות והחלשים, כאלה שיודעות מה זה משפחה וקריירה שיודעות על סדרי עדיפויות של נשים, שמבינות מורכבות.
אנחנו חיות בעולם של גברים. פטריארכיה עוד פה והיא גורמת סבל לכולנו, נשים וגברים. נולדנו אליה. נראה לנו טבעי ונורמלי שמשתלחים בנשים, שדורשים אמות מוסר גבוהות יותר מנשים, שמזלזלים בנשים ומקטינים אותן ומחפיצים אותן ולא מקשיבים להן או מקדמים אותן או מאמינים להן.
בתוך התרבות הזאת, נבחרות הציבור שלנו צריכות לשנות את המראה שלהן, לסגנן את הדיבור שלהן, לדאוג שהן לא יהיו גבריות מדי או נשיות מדי, מתולתלות מדי או חשופות מדי, שלא יהיו נחמדות מדי אבל גם לא קשוחות מדי. הן מהלכות בין הטיפות וכל מעידה היא מפולת. הן משחקות במגרש רקוב, כזה שבו המתלהמים, המלכלכים, המושחתים הם אלו ששומעים אותם, הם אלו שמתקדמים. זה מגרש המשחקים שבו הן משחקות. זנדברג ולוי-אבקסיס לא פרייאריות, הן לוחמות חברתיות למודות ניסיון. זנדברג כבר בקדנציה השנייה שלה כחברת כנסת, לפני כן הייתה חברת מועצת תל אביב יפו, לוי-אבקסיס בשנה הבאה תחגוג עשור בתור חברת כנסת. הן קידמו חוקים חשובים, יצרו בריתות משמעותיות והן שחקניות נשמה. הן הגיעו לאן שהגיעו בזכות ולא בחסד, הן מכירות את המערכת הפוליטית, את התקשורת ואת המניפולציות שצריך לעשות כדי לגרום לדברים לזוז.
אני לא מכירה אף אחת מהן ברמה האישית. יכול להיות שהיינו יכולות להיות חברות ויכול להיות שהסגנון האישי שלהן לא היה לרוחי. זה לא משנה כהוא זה.
אני תומכת בתמר זנדברג ואורלי לוי-אבקסיס. כי הן נשים. כי הן לוחמות חברתיות למען מטרות שחשובות לי. כי הן הצליחו להגיע לראש הפירמידה למרות כל השיט שבדרך.
ועוד מילה אחת. אני לא סובלת טהרנות (התנגדות לכל סטייה משיטה, תקן, או אידאולוגיה כלשהם). בתור אקטיביסטית אני יכולה לתת עשרות דוגמאות לטבעונים שנוהגים בצורה טהרנית (דיון מהשבוע למשל, ביקורת על אלו שאוכלים במסעדות בשריות שיש בהם מנות טבעוניות), או במעגלים פמיניסטיים, כשמשהי כותבת משהו שלא עומד בתו התקן הפמיניסטי, אם זה כי משהי שמה טריגר או לא, כתבה בצורה שיש בה האשמת הקורבן או חוקים כאלה ואחרים. הטהרנות הזאת לא משרתת אותנו. זה לא מקדם אותנו, זה לא מחבר בינינו לבין מי שלא מבין אותנו, זה לא פרודוקטיבי, זה לא משרת שום מטרה, חוץ מלהיות צודקות.ים. זה מטרחן ומעייף ומיותר.
אני לא אומרת שאין מקום לביקורת. יש מקום לביקורת. אני לא תומכת בצורה עיוורת באף אחתד. אישה או גבר. אבל בחייאת, תנו לטעות. תנו לפעול. תנו מרווח נשימה. מי שלא עושה לא טועה ויש פה שתי נשים שעושות ועושות המון. אני בעדן וכדאי שגם אתן תהיו.
