כשהייתי בצבא קיבלתי צ'ופר ללכת בתור קצינה ללוות תגלית מארה"ב. האמת לא ידעתי הרבה על הפרויקט (השנה הייתה 2007 בכל זאת). הסטיגמה שהייתה לתגלית הוא להזדמנות לסטוצים עם תיירות ותיירים ובילוי על חשבון הצבא. היה לי חבר באותה תקופה וזה ממש לא עניין אותי, אבל הייתי זקוקה לחופש הזה והבריחה מהמסגרת המלחיצה וקפצתי על המציאה. מסתבר שהטיול הזה השפיע עלי. לא הערכתי את ההדרכה, הרגשתי שהיא רדודה ושקופצים מאתר לאתר כדי להספיק. אבל הפרספקטיבה של המדינה מעיני תיירים, יהודים שמגיעים לראשונה לארץ נגעה לליבי.
לימים, הלכתי ללמוד להיות מורת דרך וסגרתי מעגל בכך שהדרכתי תגליות. זכיתי להוביל עשרות תגליות מרחבי העולם, דרום אפריקה, אוסטרליה, ארה"ב, בריטניה ואפילו תגלית מקסימה במיוחד מהודו (בתמונה הראשית).
אבל אז נהייתי אימא. פתאום עשרה ימים מחוץ לבית לא קסמו לי בכלל. המחשבה להיות רחוקה למשך כל כך הרבה זמן נראתה הזויה ומצאתי לעצמי עיסוקים אחרים (מרגשים לא פחות).
מחר, לראשונה מזה 5 שנים אני הולכת להדריך תגלית. מבריטניה. עם חבר טוב שהדריך איתי לפני עשור בערך. אני מתרגשת וחוששת ותוהה איך זה ירגיש.
אבל הפרספקטיבה הזאת, של אאוטסיידרית שחוזרת מאפשרת לי לראות את השינויים. ככה, נדהמתי לגלות שאני חייבת לעבור הכשרה בתחום הטרדות מיניות. האמת, זלזלתי. חשבתי, יופי קמפיין #METOO השפיע עליהם ועכשיו הם עושים משהו כדי לצאת ידי חובה, חשבתי שאני יכולה להעביר להם הדרכה בנושא.
כשהגעתי להדרכה נדהמתי! מהעומק, מהרצינות, מהדוגמאות האמיתיות שאני מכירה כל כך מקרוב מהשטח.
עברתי הדרכה של כמה שעות עם חגית דניאל מחברת 'דניאל בית של ייעוץ ופיתוח ארגוני'. קיבלנו את המצגת ביחד עם החוק למניעת הטרדה מינית ודפים נלווים שמטרתם לעזור לנו בבירור בשטח במקרה הצורך. ניתנו דוגמאות ממחישות, כאלו שהן בדיוק הקו האפור. לא המקרים המובהקים, דווקא אלו שגורמים לך להרגיש אי נוחות אבל את לא בטוחה שאת צריכה לפעול או להגיד משהו. הובהר שאלו המקרים שצריך למנוע, כדי לא להגיע למקרים החמורים יותר. כדי ליצור סביבה בטוחה לכל המשתתפות והמשתתפים.
ו… מסתבר, שתגלית מחייבת את כל מורי הדרך, הנהגים ואפילו המאבטחים לעבור הכשרה כזאת. בנוסף לקבוצות שעוברות הדרכה בנושא בטרם ההגעה לפה והדרכות שעוברים החיילים ואפילו ספקים חיצוניים (בתי מלון וכו'). לפי מה שהבנתי הם התחילו לפעול באופן אקטיבי בנושא לפני שקמפיין מי טו עלה לכותרות ואני חייבת לציין אותם לשבח על כך.
להיות מורת דרך זה מאתגר ממש. זה מקצוע גברי באופן מובהק. את מוקפת בגברים, נהגים, מאבטחים ומורי דרך נוספים. זו עבודה קשה לאימהות, בגלל השעות הארוכות מחוץ לבית ורחוק מהבית (אימהות מורות דרך מוזמנות לקהילה שנולדה מתוך הקשיים האלה- supermom super guide)
העובדה שיש חברה כל כך דומיננטית בתחום התיירות בישראל כמו תגלית שאשכרה מחייבת את הנהגים, המדריכים, המאבטחים והספקים לעבור הדרכה כזאת בהחלט משנה מציאות עבור המון נשים בתחום. אני עוד לא יודעת כמה מזה מיושם. האם באמת המתח הזה, הקריצות, הבדיחות, הקונוטציות המיניות נוטרלו. אני די בטוחה שלא במאה אחוז. כי אין מאה אחוז. אבל זה ריגש אותי לגלות את ההתייחסות הרצינית לנושא.
המדהים הוא לגלות בדיעבד שאפילו לא ציפיתי שיעשו משה כזה. אפילו לא לרגע.
אני. שעוסקת בתחום. שעובדת עם נשים. שכותבת על נשים ועל מאבקים של נשים. לא חשבתי בכלל על כמה נדרש לחנך את השוק בתחום המניעה של הטרדות מיניות.
אז משהו קטן שלמדתי בהדרכה ואני מתכוונת לאמץ הוא – מבחן הרף והסף של פרופסור אסא כשר. אנשים נחלקים לשניים – אנשי הסף ואנשי הרף. אנשי הסף ישאלו את עצמם – רגע, זה הטרדה מינית? זה פלילי? מותר לי לעשות את זה? אנשי הרף ישאלו את עצמם – האם זה ראוי מה שאני עושה? האם זה הדבר הנכון והמוסרי לעשות להגיד? השטח האפור נמצא בין אנשי הרף לאנשי הסף. אנחנו צריכות לשאול את עצמנו כמחנכות ומדריכות, לא האם זו התנהגות פלילית אלא האם זו התנהגות ראויה? ולהיזהר מהמדרון החלקלק שבו אחרים ינסו להוליך אותנו לעבר השיח הפלילי של אנשי הסף.
ולכל מי שקורא.ת את זה – בתחום של מניעת הטרדה מינית ויצירת סביבת עבודה בטוחה חשוב להיות פרואקטיביים ולפעול לשם המניעה והגברת המודעות.
