היום שאחרי החגים – איזה פחד!

נגמרו החגים. נגמרו התירוצים. נגמרו החופשים הנראים לעין בזמן הקרוב.

הילדה בגן.

האימא מול המחשב. עובדת. כותבת.

הבטן מלאה בפחד.

כל הפוטנציאל הזה שרודף אותי כמו צל.

אני יודעת לאן אני יכולה להמריא והזינוק מפחיד אותי.

פחד מהסוג שמשתק.

מהסוג שמעלה לך כל סיבה אפשרית למה עדיף שלא. למה לחזור לאלף ואחד דברים פחות חשובים.

אמרתי היום לחברה בטלפון שהטרגדיה שלנו היא, שאנחנו הורגות את החלומות שלנו הרבה לפני שאנחנו מעזות לחלום אותם.

שילמתי כדי לבנות אתר חדש ויפה. לוגו חדש ונוצץ.

כתבתי קורס אינטרנטי. שילמתי לצלם ולעורך. ערכתי בעצמי. הוספתי כתוביות.

שעות של עבודה.

יש לי מערכת סליקה שהתחלתי לשלם עליה מדי חודש.

ואני?

משותקת.

מתה מפחד.

אהוד בנאי שר "אל תפחד מהפחד"

ואין דבר יותר נכון מזה.

אני מפחדת מהפחד.

יש אינסוף דברים שמפחידים אותי.

ואני כל כך מעולה בלהיראות בשליטה. בטוחה. יודעת.

ואין לי מושג.

אני חולמת וחולמת וחולמת.

אני יודעת למה אני מסוגלת.

ועדיין מרגישה שהולכת על הליכון. הולכת ורצה. אבל נשארת במקום.

עבדתי על תבניות ואמונות שמקטינות אותי. שחררתי. חשבתי. כתבתי.

באמת שאני עושה עבודה.

אבל יש איזו ספירלה שמשאירה אותי במקום.

ואני תמיד מתנחמת בזה

שככה זה קפיצת גדילה

גם אצל ילדים. הם חולים, המערכת החיסונית נמוכה, חלשלושים, סובלים, כואבים.

וביום שאחרי, הופ, פתאום את מגלה ילדה גדולה יותר, גבוהה יותר, מסוגלת יותר.

אז אני עוד בחולשה והיסוסים.

אבל אני צומחת

כך אני מאמינה…

חזרה לשיגרה מנצנצת, נעימה וכיפית לכולנו.

אני שמחה להזמין אתכן לקבוצה החדשה שפתחתי לאישווה. כדי שנצמח יחד. 

*בתמונה, אימא עם ילדה עייפה באירוע השיא של נשים עושות שלום במדבר.