כשקראתי את הפוסט שכתבה מאיה לילה חפר, חברה ושכנה ופעילה חברתית מדהימה, נעתקה נשימתי. הפתיחות, הכנות, האותנטיות שבה היא חושפת את הבפנוכו של הטאבו שבחיים עם מחלת נפש הוא מתנה ענקית לכולנו. זו מתנה כי אלו שלא חוו את זה באמת רוצות לסייע וחסרות אונים מול זה ואלו שנמצאות בזה חוות בושה ואשמה והשתקה. אילו רק יכולנו לדבר בחופשיות על מחלות נפש כמו על מחלות הגוף. ועד שזה יקרה, טקסט חובה לקריאה לכל מי שחוו דיכאון או אהבו מישהי/ו שסבל/ה מדיכאון:
"אני כותבת את הפוסט הזה באי-רצון.
יושבת לצד התיקים הארוזים, בדרך לחופשה באיסטנבול עם אהובי.
תקופה טובה בחיי.
הרבה יצירה. הרבה חברים טובים שתומכים ומפרגנים. הרבה חלומות ותיקווה.
ובכל זאת, ככה בדרך לשדה, אני הולכת לכתוב לכם פוסט ארוך על דכאון.
אחת מההשלכות של הבחירה שלי לחשוף את סיפור ההתמודדות שלי עם התופעה העוצמתית שנקראת פה במערב- המאניה-דיפרסיה, על כל ההשלכות שלה, היא שפונים אלי אנשים.
אנשים שאני מכירה טוב, אנשים שאני מכירה קצת ואנשים שאני לא מכירה בכלל. המון אנשים פנו אלי בשלוש השנים האחרונות.
לעיתים נדירות מדובר באדם הסובל עצמו.
לרוב זה בן משפחה או חבר מודאג.
הסיפור הוא פחות או יותר אותו סיפור:
כך וכך קורה, המצב בלתי נסבל יותר, אנחנו חוששים שיקרה אסון ואנחנו לא יודעים מה לעשות.
המאניה או הפסיכוזה היא הצד הקל.
לא שהחוויה קלה.
אלא שהיא רועשת בצורה בלתי נסבלת, אי אפשר להתעלם ממנה והיא זוכה לטיפול (לא בהכרח מוצלח) מהיר וחד משמעי.
הדיכאון גרוע הרבה יותר.
הוא יכול להזדחל חודשים רבים. הוא לא מפריע לעולם. סובלים מימנו האדם ובני משפחתו הקרובים. בשקט. הדיכאון מאד שקט מבחוץ.
הוא גם מתעתע כי אנשים שלא סבלו מדיכאון נוטים לחשוב עליו מתוך עולם המושגים המוכר להם של עצב, בעסה וכיוצ"ב.
לא כך הוא הדבר.
דכאון הוא מחלה קשה מאד עם מאפיינים ביולוגים מובהקים.
לא יוצאים מדיכאון במסיבה/סדנא/יום כיף.
חשיבה חיובית, קואוצ'ינג ושאר עבודות קצרות מועד הן לא טיפול יעיל לדיכאון.
דיכאון הוא מוות איטי ומתמשך.
בדיכאון המוות הוא התקווה להפסקת הסבל.
קחו אותי לדוגמא, בשיא הדיכאון הדבר היחיד שניחם אותי היה ללכת לשבת בתחנת הרכבת ולשנן לעצמי את המנטרה "אני יכולה לקפוץ ברגע שארצה".
זה היה לפני קצת יותר משלש שנים.
הייתה לי ילדה בת שלש. עבודה שאהבתי. בית יפה. חיי נישואים. משפחה. חברים.
לא הייתה שום סיבה מוצדקת (לכאורה, ברמת הסיפור) להיותי בדיכאון.
זו גם ההרצאה ששמעתי בלי סוף מכל מי שסבב אותי:
באיזו זכות את ככה?
תסתכלי על העולם. תגידי תודה. תברכי. תני כבר להוציא אותך מהבית. די. נו. נמאס.
אתם מוזמנים להתעניין אצל חברי הקרובים והאהובים שליוו אותי באפלה הזו כדי להבין כמה בלתי נסבל לשהות בחברת אדם בדיכאון מאז'ורי.
ואני, כמו שאר החולים, ידעתי שאני בלתי נסבלת, מה שעורר בי יותר כאב. אם אפשר בכלל לומר יותר כאב, כי אין שום דבר חוץ מכאב. הכל מעורר כאב.
אחר כך מגלים שהכאב הוא השלב הטוב.
אחרי הכאב מגיע הכלום. שום דבר. שממה.
זוכרים את השממה מהסיפור שאינו נגמר?
זה התיאור הכי טוב לדיכאון שראיתי.
גם סרט של פינק-פלויד זה לא רע.
העולם מפסיק להיות תלת מימדי.
הכל שטוח.
הכל רחוק.
גם הילדה המהממת שלך.
אז בבקשה. אל תציעו למדוכא שלכם ספא.
מה כן תציעו למדוכא שלכם?
* טיפול מסודר
הטיפולים שנחשבים הכי מוצלחים בדיכאון אקוטי הם טיפוליי מיינדפולנס ו-cbt . ההצלחה של הטיפולים האלה זהה לטיפול תרופתי. ולגבי טיפול תרופתי. אני מגדולי המאמינים בטיפול תרופתי נכון. דכאון הוא נזק נוראי לאדם, למוח,לגוף,למשפחה. כמה שפחות זמן בתוך הדיכאון יותר טוב. בבקשה תחסכו מימני הרצאה על נזקי התרופות. אני מוכנה לשמוע רק ממי שסבל מדיכאון הרצאה כזו. הרבה פעמים טיפול תרופתי ,שהוא אכן טיפול סימפטומטי בלבד, מאפשר את הטיפול הרגשי. ממליצה להשקיע בפסיכיאטר שמתמחה בהפרעות מצב רוח. וכדאי שיהיה גם פסיכוטראפיסט.
* תזונה, תנועה ושמש
אלוהים כמה שאנחנו יצורים ביולוגים. אל תתנו לחולה עצות. תכינו לו שייק קקאו בבוקר ותשבו לשתות איתו. תוציאו אותו לשמש ,לים,לנחל. הוא לא יוציא את עצמו לשום מקום. תקחו אותו לעשר דקות הליכה בשכונה. הגוף באמת יודע לרפא את עצמו.
* תת מודע, מוסיקה ויופי
מדיטציות מוקלטות ששומעים בזמן השכיבה במיטה ועובדות על האדם הפאסיבי הן רעיון טוב. הנחיות לתת מודע שהוא כח אדיר להחלים. מוסיקה היא תדר והיא פועלת היטב. תקיפו את החולה ביופי, פרחים, אומנות, כל מה שמרחיב את הלב.
* קסם
אני מאמינה גדולה בקסם. אני מאמינה בכוחה של תפילה. בכתיבת גרידים בשפת האור. לא משנה במה אתם מאמינים- בצדיק, בשמאן, בבודהה, תתפללו בשביל החולה בדרך שלכם. חישבו עליו מחשבות טובות. תראו אותו שמח.
דיכאון הוא מחלה של שיכחה גדולה.
האדם שוכח מי הוא.
תזכירו לו.
את היופי שלו. את ההצלחות שלו. את ההרים שכבר חצה. הבטיחו לו השכם וערב שבוקר אחד הוא יקום ופתאום הוא יגלה שהוא מרגיש משהו. תיזכרו במקומו. תאמינו בו וביקום שלכל זה יש טעם.
אין לי הרבה מה להציע לאנשים הרבים שמתקשרים אלי פרט להבטחה שזה יעבור.
אין לי מה למכור.
את כל השיטות שלי פרשתי בפוסט הזה.
אני יוצאת לחופשה נהדרת.
יש סבל בעולם.
יש לי אחריות כלפי הסבל הזה.
מי יתן וכל הברואים יהיו מאושרים."
התמונה לקוחה מתוך הסרטון המקסים על דיכאון:
לפוסט הבא: איך זה מרגיש להיות במאניה – תיאור בגוף ראשון עם 6 עצות מעולות למי שסביבןם
תגובה אחת