קשה לי מאוד עם משחקי האשמות. מי אשם? מי התחיל? למי להפנות את האצבע? את מי לשנוא? מי האויב שלי?
בכל המעגלים האקטיביסטים יש לנו נטייה לעשות את זה.
טבעונים רבים יחושו בוז כלפי אוכלי בשר. יזלזלו בהם. יראו בהם כרוצחים ואף יכנו אותם ככה.
שמאלנים מתייחסים בעליונות כלפי ימנים הם הלוא פרימיטיביים, שבוחרים כפי שבוחרים מתוך בורות.
וגם פמיניסטיות נוטות להגדיר פעמים רבות גברים כאויב קולקטיבי. יש שנאת גברים בפמיניזם. יש לעג לגברים ולגבריות. יש הרבה בוז.
עכשיו, שלא תבינו אותי לא נכון,
אני מגדירה את עצמי בגאווה כטבעונית, שמאלנית, פמיניסטית.
גם אני לעיתים חוטאת בחשיבה דיכוטומית (שחור-לבן, כוחות הרשע מול כוחות הטוב). זה כל כך יותר קל ככה…
אני באמת חושבת שטבעונות זו הבחירה המוסרית, הבריאה, האנושית.
אני באמת חושבת שמדינת פלסטין צריכה לקום לטובת כל תושבי האיזור, ושדיכוי של עם אחר, הוא לא אופציה לגיטימית לכינון של מדינה חופשית ודמוקרטית.
אני באמת חושבת שגברים דיכאו נשים במשך שנים, שהפטריארכיה חוגגת ושעדיין הגברים הם אלו שיקבעו, ושגם היום ילדות ונשים נפגעות מרודנות גברית ולעיתים אף משלמות על זה בחייהן.
אחרי שכל זה נאמר.
וככל הנראה רוב הקוראות שלי סיימו לקרוא בפסקה הראשונה כי הצלחתי לעצבן מספיק קהלים…
כל פעם שאני חושבת שאני צודקת ממש, אני מנסה לאתגר את התפיסה שלי.
לקרוא משהו אחר. ללמוד מכיוון נוסף.
בתור אקטיביסטית יש בתוכי קול שבועט בתוך קולות הומוגניים. לא יכולה לסבול את המקהלה האחידה.
השבוע פרסמתי סרטון של נשים לגברים, סוג של בקשת סליחה קולקטיבית מהמין הגברי. ידעתי שהסרטון יהיה שנוי במחלוקת. אבל חשבתי שהקול שהוא מציג מעניין מספיק וראוי שישמע.
תכלס שכחתי מזה ורק אחרי כמה ימים גללתי אחורה וראיתי כמה תגובות עצבניות יש על פרסום הסרטון. כמה נשים אפילו החליטו להפסיק לעקוב אחרי הדף בעקבות הסרטון.
המעניין הוא שזה גרם לי למאבק פנימי, עם הצורך הקיומי הפגום שלי, הרצון לרצות, שיאהבו אותי, שיקבלו אותי
לבין, זה שאני חושבת שיש פה אמירה שטוב שתישמע.
הסרטון מתחיל באמירה שהן נשים שנפגעו על ידי גברים ופגעו בגברים ושהפצעים של כולןם צריכים להיראות כדי להירפא. של גברים ושל נשים.
החלק הקשה הוא לקיחת אחריות על הצד שלי, שלא שם גבולות ברורים, שלא מתמלל באמת מה שאני רוצה ומבקשת ואז התסכול על זה שאני לא מקבלת את זה.
לקיחת אחריות על הצד שמשמר את הפטריארכיה, שכובל גברים לתפקידי מגדר, על הצד המניפולטיבי שמנסה להשיג דברים בעורמה ולא ביושר.
המשפט הכי קשה ושעליו גם כתבו לי בתגובות הוא "כאשר אנו עושות כל שביכולתנו כדי לפתות אותך ואז בסופו של דבר מאשימות אותך על היותך חרמן מדי וכמי שרק רוצה לקיים יחסי מין".
מבחינתי זה לא האשמת הקורבן, אבל אני יכולה להבין איך זה מתפרש ככה.
האשמת קורבן זה דבר נוראי וכואב
אבל גם שימור הקורבן הנצחי הוא נוראי וכואב.
כשאישה מעידה את זה, על עצמה, כפי שעושה בסרטון, היא לא קורבן. כשהיא לוקחת אחריות ככה על סיטואציה היא לוקחת פיקוד חזרה.
וזה לא אומר שאם נפגעת על ידי גבר, את פיתית אותו. זה רק אומר שיש מצבים שבהם אנחנו משחקות עם המיניות שלנו ואחרי זה מיתממות.
גם זה קורה. וזה בסדר. כי אנחנו חלק מתרבות מעוותת שמכניסה לנו לראש נורמות מזעזעות על מיניות ויחסים בין המינים.
לקחת אחריות לא אומר לקבל אשמה.
קצת נמאס לי מהשיח של נשים קורבנות-מסכנות-חסרות ישע
מול גברים פריווילגים-חזקים ויכולי כל.
לא ככה אני חווה את המציאות.
אני מוקפת נשים חזקות. אמזונות. מדהימות. שעושות כל כך הרבה טוב בעולם.
אבל גם נשים. לפעמים אותן נשים בדיוק יכולות לקחת את הכוח הזה שלהן ולעשות בו שימוש לרעה.
אין לי שום כוונה להגן על הסרטון הזה. אני לא יצרתי אותו. אני לא מכירה את מי שיצר אותו. וגם אין לי עניין בו.
מה שכן, הסרטון הזה אילץ אותי להסתכל פנימה למקומות בתוכי שדורשים התבוננות.
גם אני כאישה יכולה להגיד שיש לי עבודה לעשות כדי לשמור על הגבולות שלי ולהגיד מה אני רוצה וצריכה. ולהיות כנה יותר ולתת מקום בריא למיניות בחיים שלי.
אני לא הרגשתי שהסרטון מסיר אחריות מגברים. אלא לוקח אחריות גם על נשים.
ונחשו מה? בשביל שהפטריארכיה תמשיך להתקיים צריך נשים שימשיכו לחנך את הילדות והילדים שלהן באותה צורה, כדי לשמר את תבניות המגדר הרקובות שנולדנו אליהם.
צריך נשים שימשיכו להאמין שאין להן קול ושהדרך להשיג דברים היא במניפולציות. צריך נשים שימשיכו לשתף פעולה עם תרבות דכאנית כלפי נשים ונשיות.
יש לנו אחריות.
למה לא להכיר בה?
למען הסר ספק – לגברים יש אחריות ויש צורך שהם יכירו בה. ואין ספק שלחזקים יותר יש אחריות גדולה יותר. ועדיין.
נועה בנוש כתבה בYNET שסרטון ההתנצלות הנשי הוא כמו עבד שחור שמלקה את עצמו על שפגע באדון הלבן. והיא צודקת. נשים שממשיכות לעבור פגיעות ברמה היומיומיות על ידי גברים אוי ואבוי אם יתחילו בלבקש מהם סליחה. זה באמת יהיה מעמדה מרצה, הרסנית, שמשמרת האשמת הקורבן – אני אשמה ואם רק אעשה ככה ולא ככה אז הכל יהיה בסדר. ממש לא! זה רק מנציח את מעגל ההתעללות והסבל.
למזלי, הפריווילגי, המציאות והחיים שלי הם לא כאלה. אני מוקפת בגברים אוהבים שגורמים לי להרגיש בטוחה ועוצמתית. הם בעלי ברית שלי באופן מלא ושיוויוני.
כיום אני מרגישה שמי ששמה לעצמה רגליים היא קודם כל אני.
הדרישה לשיוויון לא יכולה לבוא מהפה החוצה. היא חייבת להגיע בהכרה אמיתית בערך של עצמי. בתחושה עמוקה שאני שווה.
זה משהו שדורש תהליך עומק כנה ופתוח ובמהלכו, וואלה, יש שיט שאני צריכה לקחת עליו אחריות. יש לי עבודה עצמית לעשות.
לכולנו יש.
כדי ליצור שינוי בר קיימא ביחסי הכוחות ובתפקידי המגדר יש לנו עבודה חשובה. היא חייבת להתחיל מבפנים. והיא חייבת לעשות ביחד…
אני מזמינה אתכן להגיב, לכתוב את דעתכן, לכל דעה מכבדת יש מקום פה ואני מבינה שזה שיח לא פשוט, אבל הוא חשוב בעיני.
ומי שרוצה עוד חוות דעת – כתבה מאוד יפה ניצן סניור שניאור באון לייף שתומכת בסרטון "לתפיסתי, אני אישה, אבל לפני הכל בת אדם ואני חושבת שאני מסוגלת להכיל את כאבי – וגם את כאבם. אני יכולה להרגיש את הסבל שלהם בלי קשר לסבל שלי (שנגרם פעמים רבות מהם). אני רואה את הגברים שמולי קודם כל כבני אדם. שלא תמיד יודעים איך להתנהג, שעושים טעויות, ומתבלבלים ופוגעים עם ובלי להתכוון. וכן, גם לפגיעה עם כוונות מראש יש וצריכה להיות לנו חמלה. אולי מדובר בצדק מאחה עבור הגברים, בהבנת הצרכים שלהם – הן כקורבנות והן כפוגעים." וחוות דעת הפוכה ומעניינת לא פחות, של צפי סער.
