אני שמנה ואני סבבה עם זה
הסתכלתי על עצמי בכמה תמונות השבוע וראיתי שאני שמנה.
יש יותר שמנות ממני. יש יותר רזות ממני.
אבל בהגדרה החברתית אני לובשת לארג' ואקסטרה לארג', מתפארת במידה 44 בג'ינסים
אני שמנה.
אני זוכרת בדיוק מתי קלטתי שהשמנתי. כי הייתי ממש רזה לפני הלידה ואחרי הלידה ופתאום, איזה יום, במעבר דירה של חמותי עליתי על המשקל וקלטתי שאני עשר קילו מעל המשקל הרגיל שלי. אין לנו משקל בבית תודה לאלה. אז לא היה לי מושג. הרגשתי שהבגדים קצת לוחצים. אבל אני שלומפרית מטבעי וטייץ ושמלה גדולה זה גם ככה הדיפולט. אז לא קלטתי.
פתאום זה הכה בי. וזה היה נורא.
הרגשתי מודעות יתר בקיץ. בים. בבריכה. בבגד ים. הרגשתי שכולם מסתכלים על הבטן שלי.
שאלו אותי לא אחת אם אני בהריון. (לעולם, לעולם, לעולם אל תשאלו אישה אם היא בהריון)
והייתי גוש של חוסר שביעות רצון וחוסר בטחון עצמי לגבי המראה שלי.
הצטרפתי לקבוצה נהדרת בשם אופנה מלאה. שם ראיתי נשים עוצמתיות ומלאות סטייל שלא מחפשות לצמצם את המימדים שלהן. נהפוך הוא. הן חוגגות את הגוף כפי שהוא.
לאט לאט הבנתי כמה פאט-שיימינג, ביוש שמנות ושמנים יש בתרבות שלנו.
אני בת לאימא שמנה שנלחמת עם עלייה וירידה במשקל ועשתה אינספור דיאטות.
ואני, היה לי קל להגיד לה לאהוב את עצמה
כשהייתי שטוחת בטן, שטוחנת כמה אוכל שהיא רוצה ונהנת מגוף במימדים התואמים את אידאל היופי.
ופתאום אני מול זה. ואני שונאת דיאטות ואני שונאת את הגוף שלי ואני מתה מבושה.
השבוע קלטתי שגם זה השתנה.
אני שלמה עם זה.
שלמה עם להיות שמנה.
אני לא רוצה במכוון להיות רזה יותר.
שבוע שעבר אמרתי לאיש שלי, שגם בגירסה המלאה יש לי גוף של אלה.
הבנתי שאני באמת אוהבת את הגוף הזה שקיבלתי.
שאני לא צריכה לעמוד בתכתיבים של אף אחד חוץ מעצמי.
והנה, תמונה מפסטיבל שהיינו בו בשבוע שעבר. SACRED JOURNEY. באשראם במדבר.
אני שמנה. ללא חזייה. בשמלה. עם ילדונת. וחיוך.
והמעניין בכל הסיפור, הוא שבתקופות הכי רזות שלי, הייתי גוש של חוסר בטחון פי כמה. הייתי בסרטים על מי שאני ואיך שאני נראית. בצבא הייתי שדופה כי היה לי רע. קשה. אינטנסיבי. הייתי רזה כי היה לי לא טוב.
אז מה זה משנה כמה קילוגרמים יש לנו? משנה שנאהב את הקילוגרמים האלה שמרכיבים את הרכב הזה שזכינו לקבל בנסיעה הזאת, שנתייחס יפה לרכב, נלך לטיפולים, נתדלק בזמן, נשטוף ונדאג להחליף מצברים כשצריך.
הכי שמנה והכי שלמה שלי.
תאהבו את עצמכן, זה אולי לא מרזה, אבל זה מקל על החיים 🙂
קרדיט צילום – נופר – האור הטבעי
תגובה אחת
וואלאק. נכון. יש לך בטן. למי אין? אבל חוץ מזה אני מצטערת לאכזב אותך את ממש לא שמנה. רק חיבקתי אותך אתמול. הרגשתי. אני חיה עם בטן כזו כל חיי עם הרזון ובלעדיו. אני לא אוהבת את הבטן שלי אבל לא כל כך איכפת לי ממנה כי חא דאגתי שהיא תיעלם. זה גם סוג של טוב לי, אולי? בקיצור מה שרציתי לומר הוא שאת רחטקה מלהיות שמנה. באמת. ?