כשקראתי את הטקסט על דיכאון שכתבה מאיה לילה חפר, חברה ושכנה ופעילה חברתית מדהימה, נעתקה נשימתי. הפתיחות, הכנות, האותנטיות שבה היא חושפת את הבפנוכו של הטאבו שבחיים עם מחלת נפש הוא מתנה ענקית לכולנו. שמחתי לגלות שיש פוסט המשך על ההתמודדות עם הצד השני של מחלת המאניה דיפרסיה- המאניה. זה כל כך לא מדובר וכל כך חשוב לדבר על זה, לפרק את "הארון", את הבושה. אז אם תהיתן איך זה מרגיש להיות בהתקף מאניה ומה לעשות אם איש/ה אהוב/ה נמצא בהתקף כזה, קריאה חשובה:
"הצד השורף של הירח
חד קוטבית vs דו קוטבית.
אז הדכאון היה בקדמת הבמה.
וראוי לו שיהיה שם כי מדובר במגפה בלי יחסי ציבור.
שיעור המאובחנים בדיכאון עלה לו בשלושים השנה האחרונות מ-4 אחוז ל-166 אחוז. ארגון הבריאות האמריקאי טוען שזו המחלה השנייה ,אחרי מחלות לב, שגורמת לנכות. מה גורם לעליה דרסטית כזו?
אם תשאלו אותי בראש ובראשונה ניכור. אנחנו יונקים. כל כמות של לייקים שנקבל לא תביא להפרשת אוקסיטוצין של חיבוק. גם החברה הקפיטליסטית , הליניארית מדכאת מאד. בקיצור יתכן שכדאי להפסיק לשאול למה *אני* בדיכאון ולהתחיל לשאול למה אנחנו כחברה מדוכאים כל כך.
הניתוק מהשמש והטבע, הירידה באיכות התזונה, לכל אלו יש השפעה ודאית.
אבחון נכון, טיפול הוליסטי, ושינוי חברתי נדרשים כדי להחזיר את הדכאון להיות נחלתם של בעלי פרה-דספוזיציה גנטית בלבד.
אבל את הפוסט הזה אני רוצה להקדיש לאחיי ואחיותי במועדון הרבה יותר אקסקלוסיבי …אנשי ה-1 אחוז.
חברים יקרים, קבלו במחיאות כפיים סוערות את ההפרעה הכי סקסית, הכי מתוקשרת, כוכבת הקולנוע והרוקנרול הגברת מאניה-דיפרסיה, הידוע גם בכינויה ביפולאריות, או הפרעה דו-קוטבית.
אז את יומן המסע שלי מהקוטב הצפוני והקר של הדכאון כבר קראתם.
אבל מה הולך שם ביערות הגשם של המאניה?
ראשית מגיע ההיפומאניה. נכון שזה נשמע נחמד?
היפו קטני, יהלום מנצנץ בשמי התודעה.
הגעתם פעם להתעלות רוחנית אחרי תרגול ארוך? המוח שלכם טס בשמי האסיד? לקחתם איזה צמח חבר ששינה לכם את מצב התודעה? פתח את הלב לאינסוף?
אז קחו את כל זה ביחד, תערבבו טוב טוב ולא תגיעו לקרסולי ההיפומאניה.
אתם יודעים שהאדם הממוצע משתמש באחוזים בודדים מהמוח שלו. אז האדם ההיפומאני משתמש בטח ב-80 אחוז מהמוח שלו.
האישה ההיפומאנית הזאת זוכרת כל מה שהיא למדה אי פעם, הכל מתחבר לתמונה גדולה, היא כותבת שירה וסיפורת ורומן ומציירת והכל ביחד תוך כדי בישול ארוחה ל-50 איש כי כולם מוזמנים והיא אוהבת הכל ובעיקר אין לה פחד. כל מגבלות האנושיות לא חלות עליה יותר.
כשאני קוראת את מה שכתבתי בהיפומאניה אני בוכה. מקינאה. איזו שפה. איזה דיוק. איזה חוסר מבנה שלא מחוייב לשום דבר ולא דומה לשום דבר. ניצוץ טהור וחד פעמי.
אני המאוזנת לא יכולה לכתוב ככה.
על עצמי השפוי יושבים שימבורסקה ואלתרמן ומטיסים הכל לפח האשפה.
אני מסתכלת על ההיפומאניה שלי בכאב גדול.
למה אי אפשר שתהייה רק היפומאניה?
וזו ידידי ה- בעיה של התווית העסיסית הזו.
מדובר בהתמכרות.
את רוב הדו-קוטביים קל מאד לאזן עם תרופות.
אבל קשה לגרום להם להתמיד בלקיחת תרופות.
עם יד על הלב, אם יכולתם לבלוע קצת מהסם הזה, המתואר פה למעלה רק בנגיעה, לא הייתם לוקחים?
אבל. אבל יש אבל.
בדיוק כמו שתמיד יגיע לילה אחרי היום כך תמיד תהפוך ההיפומאניה למאניה.
וזה חברים שלי לא משהו שאתם רוצים לנסות בבית.
אם הייתי יכולה הייתי מעלה לפה מישהו מחברי שנסע איתי ברכבת השדים הזו. אבל אף אחד מהם לא עף על היומן הפייסבוקי הזה. רובם מעדיפים לאפסן את החוויה עמוק במגירה, כי באמת, הכותרת הכי מתאימה היא – גיהנום.
בדיוק כמו בגיהנום גם בהתקף המאני הכל אש, גופרית ולהט החרב המתהפכת.
השפע של ההיפומאניה הופכת להיות צונאמי שהורס כל מה שנקרא בדרכו.
היצירתיות הופכת מפל פסיכוטי של אסוציאציות.
התשוקה חסרת הבחנה בין טוב לרע.
אין מגבלות הופך לאין מוסר. הכח האינסופי להתעלמות מוחלטת מהעובדה שאתה חי בגוף. אין צורך לישון. אין צורך לאכול. יש צורך להיות בתנועה כל הזמן. תנועה חסרת תכלית שרק תבער. נסיון של הישות האנושית האומללה לשרוף כבר את חומר הבערה האין סופי הזה ולנוח.
איך נחים?
פתאום כל זה קורס.
ואז מגיע דיכאון.
ואז אתה גם צריך לקחת אחריות על כל מה שקרה שם. אחריות מול כל מי שהעלבת. על כל הכסף שבזבזת. על כל מה שנותר אחרי אסון טבע שכזה.
והנה לכם שלל סיבות להיכנס לדיכאון.
בטח לא יפתיע אתכם שמדובר במחלה עם שיעור האובדנות הגבוה ביותר.
כמה סיבובים בן אדם יכול לעשות על המתקן הזה בלי לרצות לחתום על טפסי פרישה?
עשרות אנשים מופלאים ומשפיעים סיימו את חייהם בגלל המחלה הזו.
ואם יש לכם איש יקר שקיבל את הטיקט הזה אני מקווה שאתם מעריכים אותו מאד מאד.
כי אלו שלא מתאבדים מי זה חיים עם אתגר מרשים.
הנתיב של איזון עדין בין לא לפחד מעצמך ללשמור על עצמך.
ולא נסיים את הפוסט הזה בלי קצת פרקטיקה.
איך אפשר לעזור בהתקף מאני?
1. אל תנסו להפעיל הגיון. נו באמת? מה אתם מבזבזים את הזמן בנסות לכבות את הלהבות בטיעונים? הוא גם ככה יותר מבריק ממכם עכשיו ואי אפשר, אתם רק תיצרו קונפליקט.
2. מינעו נזקים. תקחו כרטיסי אשראי. תקרעו צ'קים. נכון יהיה כעס גדול אבל וואלה לצאת ממאניה לערמת חובות לא עוזר.
3. תנו לה משימות שידליקו אותה. כמו לנסות לנתב שיטפון לתוך שוחה. לרוב מדובר באנשים מאד יצירתיים נסו ליצור איתם. לתת להם לצייר לכם. לצבוע קירות.
4. לאכול. לשתות. להיות בטבע. אם יש מקום שיכול להכיל את האדם קצת רחוק מהבית מה טוב.
5. תזכרו מי הוא. קשה לא להעלב מאנשים מאנים. הם תוקפניים, הם רואים הכל ואין להם שום רסן על הפה. נסו לזכור להם חסד נעורים.
6. אפשר לחיות חיים טובים ושלמים עם המחלה הזו.
אם לא היה ארון הייתם מופתעים. כמה אנשים ובאיזה עמדות מתוייגים בהבחנה הזו.
תהיו נחמדים. מדובר במחלה. אף אחד לא אשם.
ולכל חברי וחברותי למועדון,
למאניה-דיפרסיה יש מה לומר לעולם.
מדובר באיכות יוצאת דופן של חיבור למחזוריות.
שאלו את עצמכם,
מה היא רוצה לומר לי? מה היא רוצה לומר דרכי?
מכונסת לה בגבולות של שקט ואורך נשימה יכולה העוצמה הזו להפוך גם היא למקור חיים.
מי ייתן וכל הברואים יהיו מאושרים."
לפוסט הקודם: איך זה מרגיש להיות בדיכאון – תיאור בגוף ראשון עם 4 עצות מעולות לסביבה של מי שסובל/ת מדיכאון
תגובה אחת