פרדס חנה – כל החסרונות מול היתרון הבולט

השבוע אנחנו חוגגים שנתיים בפרדס חנה. עברנו לפה מעתלית, אחרי תקופה של נדודים. אלון ממשגב, אני בכלל ירושלמית. אחרי ירח דבש של תשעה חודשים בניכר, החלטנו להתיישב ברמת הגולן, בקיבוץ עם הנוף היפה ביותר בארץ, מבוא חמה. אחרי חצי שנה אני הבנתי שזה לא בשבילי. למדתי באוניברסיטת חיפה, אלון רצה ים והגענו לעתלית הקסומה עם חוף ים חלומי ונטוש ברובו, אווירה פריפריאלית עם רכבת במרחק הליכה. גרנו בעתלית כמעט שלוש שנים. דריה נולדה שם (ליטרלי, היא נולדה בבית:). אבל ברגע שדריה נולדה הבנו שעתלית היא לא בשבילנו. אנשים מקסימים, מקום יפה, אבל זו לא הקהילה שלנו.

למה? כי בחרנו בתזונה טבעונית, כי דריה נולדה בבית, כי הנקתי עד שדריה הייתה בת 3, כי דריה אתנו בלינה משותפת עד היום ולמה שנגדל אותה כך שתרגיש חריגה… התחלנו בחיפושים למקום אחר. לפרדס חנה הגענו בעקבות חברים שלימדו בבית ספר הדמוקרטי, גילינו שיש שם גם בית ספר אנתרופוסופי ועוד כמה מסגרות אלטרנטיביות. בית ספר אלטרנטיבי = קהילה שחושבת שונה מהזרם. וזה מה שחיפשנו. החלטנו לחפש בית לקנייה.

בתקציב שלנו הצלחנו למצוא בית של 55 מ"ר על שטח גדול יותר בשכונה שנחשבת שיקום שכונות. שכונת רמז בפרדס חנה. עשינו סיבוב, ראינו את השדות ליד, את גן השעשועים והסביבה, הכרנו כמה זוגות חברים וחתמנו על חוזה ומשכנתא.

האם לעבור לפרדס חנה?

ברור! ועכשיו לתשובה הארוכה והאמיתית.

מה החסרונות בפרדס חנה?

אני מאוהבת במקום הזה ועדיין צריך לומר את האמת. התשתיות כאן מחורבנות. המועצה לא ממש מצליחה להתאפס. יש זבל ברחובות, כל טיפה גשם והכל שלוליות. יש בנייה מואצת ולא ברור איך זה יעבוד עם הכבישים הקיימים. יש זיהום אוויר מתחנת הכוח הפחמית בחדרה (עתידה להיסגר, אלוהימא יודעת מתי) וזיהום אוויר מהמפחמות (שמדברים על כך שהמדינה תתערב בזה, אבל אלוהימא יודעת מתי). יש פערים גדולים בין שכונות של וילות על שטחים גדולים לבין שכונות כמו שלי, עם אנשים קשי יום, אוכלוסיה מוחלשת ועבריינות.

מה היתרונות בפרדס חנה

אני יכולה להאריך במילים על השדות המקיפים והאווירה הכפרית, או על הקרבה למרכז ברכבת, או הקרבה לים ולחוף הקשתות המקסים. אבל היתרון האחד שבולט ובזכותו מבחינתי, המקום הזה שווה הכל-

השכנים נאים בעיני!

ממש ממש נאים… אני אוהבת את השכנים שלי, המקומיים, ילידי המקום. על סיפורי המערב הפרוע שלהם, את ג'יזל הסבתא שתמיד מחייכת ורוצה שאני אשתה איתה קפה, את סעדי שרוצה שאני אגיד להורים שלי לבוא לשיחה איתה כדי שתשכנע אותם לעבור גם, את צוקי השכן הערירי והחולה שלי שכל השכונה פה דואגת לו כמו שלא ראיתי באף מקום אחר. הם לא מדברים כמוני, הם לא מבינים אותי תמיד, לפעמים הם קולניים, אבל אני אוהבת אותם. אני גם אוהבת את השכנים שלי שהם כן כמוני, מהגרים מערים אחרות שהבינו את הפוטנציאל של המקום, עצמאים באופיים, אנשים שחושבים אחרת, אנשים שאני רואה ברחוב ומחייכת, כי אני יודעת שהם בשבט שלי.

יש לנו וואטסאפ של אנשים מהשכונה (+שכנים של השכונה) עם 140 אנשים שהוא חופר להחריד. אבל צמחו בו התארגנויות מדהימות וספונטניות, כמו שוק ילדים שהיה השבוע, מסיבת עצמאות שכונתית, וגם עזרה הדדית כשאפשר, סירי לידה, החלפות, מסירות, טרמפים.

והגן של דריה, גנמש האגדי. דריה גדלה בגן מגיל שנה וחצי. היא רצה לגן, שמחה בו ושמחים בה ואוהבים אותה. והיא קוטפת חוביזות ואוכלת וחמצוצים בעונה. והיא חוזרת הבית מלוכלכת ושמחה. ויש לה חברים וחברות. כולם קטנים ושמחים והאווירה כל כך טובה. ויש לה גם גננת וגם גנן וגם מטפלות מקסימות. ומה עוד אפשר לרצות?

ויש פה קבוצת נשים ענקית עם מעל 10,000 נשים, 'הנשים השוות באיזור', קבוצה שעושה כל כך הרבה טוב! קבוצה שיש בה עשייה מטורפת למען האחר, קבוצה של נשים שהייתי שמחה להיות חברה של כל אחת שם. כי הן נשמות טובות ונשים חזקות ומעוררות השראה וכיף לי להיות חלק מהן. לא סתם המקום הזה נקרא על שם אישה…

אי שם בשנת 2008 הקמתי את תנועת שמח"ה, כי רציתי להזכיר לאנשים שזרים הם חברים שעוד לא נפגשו ושהרבה יותר כיף ביחד. עשור אחרי זה, אני מרגישה שאני חיה במקום שבו מחייכים אלי ברחוב, ושאני זוכה להכיר כל יום אנשים חדשים שהם חברים נפלאים.

אז לכבוד חגיגות השנתיים, אני מכריזה על האשטג חדש למאוהבים כמוני #PardasHannaLove

הלוואי שכל אחת תימצא את המקום שבו היא מרגישה בבית. אני מצאתי.