פוסט אורח של מעין גרבר "אנחנו יצורים חברתיים, מחפשים תמיד היכן אפשר להשתלב, לקחת חלק, להרגיש שייכים. הקבוצה מאפשרת לנו לשחזר את הקבוצה הראשונית שלנו (המשפחה). הרבה מהתחושות הקשות שלנו בחיים (פחד, בדידות, אשמה, בושה) קשורות באופן בו אנו תופסות את עולמינו הפנימי ולקבוצה יש יכולת אדירה לתמוך בתהליכי ריפוי והתפתחות בכך שהיא מאפשרת עדות, שיתוף,
פוסט חשוב שתורגם מאנגלית על ידי שלהב מאיו, מאת אנונימית: "זאת האמת: החבר שלי לשעבר התעלל בי. היחס שלו אלי היה גרוע יותר ממה שכל מי שלא נכח שם אי פעם ידע. חלק מכן אולי יאמינו לי אם אספר. אבל שמעתי שוב ושוב את הסיבות הנפוצות לפקפק בקורבנות -- ואני הפסקתי לספור כמה מהן תקפות
מאז שקראתי את הספר "אבא עשיר-אבא עני" הבנתי שאני חייבת לעשות שינוי בגישה שלי לכסף ובכלל בהתנהלות הכלכלית שלי. יש מין קטע כזה שאנשי רוח, אמנים, פעילים חברתיים תמיד עניים. וואלה, יש לי כוונות אחרות. יש לי הרבה תובנות מהספר, אבל אחת מהן היא פשוטה. לשאול אנשים שעשו פריצות דרך כלכליות בחיים שלהם ולהקשיב להן!
"אני צריכה שתנסי לאהוב את עצמך אם את מתכוונת לאהוב אותי", קראתי את המילים שתום הורוביץ לוין תירגמה בפרופיל שלה (התמונה מתוך הפרופיל) מהכתבה הזאת. לקרוא ולהפנים: "אני צריכה שתקשיבי. אני צריכה שתאמיני לי כשאני אומרת לך מה קורה. אני צריכה שתגידי את המילה "שמנה". עלי. בגלל שאני שמנה. אני במידה 54. שמנה כל כך שברוב החנויות
אמל חסן היא טבעונית, אימא לשלושה שגרה במשהד. היא מנהלת אדמיניסטרטיבית של יחידת אונקולוגיה בכללית נצרת, פעילה בקידום הטבעונות והעלאת המודעות לזכויות בעלי חיים. עכשיו היא פעילה מאוד בארגון הצעדה 'כולנו קולם' שתיערך בחיפה. חברה התעקשה שאני חייבת להכיר אותה, כי היא אישה מעוררת השראה. מה אני אגיד? היא צדקה! (בתמונה אמל מחזיקה שלט ובו
אני כבר כמה חודשים (אולי שנה) מדברת בטלפון עם אישה חרדית. זתומרת היא מדברת איתי. יש לה טלפון כשר והוא לפעמים אצל בעלה. אז היא ביקשה שרק היא תתקשר והיא אכן מתקשרת. אני לא רוצה להרחיב כי ביקשתי ממנה לכתוב את הדברים שדיברנו עליהם כדי לתת לה קול. אבל היא סרבה ואני מכבדת את זה.
זה לא סוד שאני מכורה קשות לקבוצות פייסבוק של נשים. כבר כתבתי על זה, שקבוצות נשים ישנו את העולם. לפני כמה חודשים הצטרפתי לקבוצה Supergirl זה אופי שהתגלתה כקבוצה קסומה של נשים מופלאות-חריפות-יוצרות-שוות, כל אחת בתחומה, מלאה בפרגון ויוזמות שוות. אתמול הלכתי למפגש השראה שארגנה הוגת הקבוצה והמנהלת שלה מריה גרין פוברצ'יק ובו היא נתנה
פוסט שמוקדש לכל האמהות המדהימות שלא הצליחו להניק את ילדן הראשון, שהרגישו אשמות, כושלות, חיו את החלום ושברו בפנים גם כשכולם מסביב כבר שכחו והתינוק כבר הפך לפעוט, שהרגישו שיש בהן משהו דפוק. שהן כל כך רצו להיות מאמאטבע או סתם מאמא ולא הצליחו למרות שניסו הכל... את בכורתי ילדתי בלידה טבעית וטובה, אחרי 9
קראתי את הפוסט של זהרה ביטון שממחיש היטב את התהליך הרגשי שעוברות בנות בתקופת ההתבגרות שלהן ומה המסרים שהן מפנימות. אני מרגישה שהוא עושה סדר במהלך החיים שלנו ובזה שלא צריך בהכרח לשחק בחוקי המשחק, צריך להמציא את המשחק מחדש... פאקצה של מנכ"ל \\ או: Tomboy's - The struggle is real \\ או: פאנל נשים
אני לא אשכח את הסרט 'אור' בחיים. אחד הסרטים הכי קשים שראיתי בחיי. סרט על חייה של אישה בזנות וביתה. סרט שהוא אומנות בועטת לבטן ובלי פשרות. סרט שאחרי שתסיימי לצפות בו יהיה לך בחילה וגוש דמעות בגרון על כך שזו המציאות וזו המציאות (זה בבימויה של קרן ידעיה המוכשרת ומשחק של אלקבץ ודאנה איבגי).
