פרשת האונס בסטנפורד מרעידה את אמריקה ואת העולם ויוצרת סדק משמעותי בתרבות האונס! הגירסה המלאה שלה מתורגמת

ברוק טרנר

למי שלא מכירה את הסיפור, ברוק טרנר הוא סטודנט ושחיין מבטיח באוניברסיטת סטנפורד שאנס בצורה ברוטאלית אישה מחוסרת הכרה מאחורי פח זבל, שני סטודנטים שעברו שם, הפריעו לו, רדפו אחריו והחזיקו אותו עד שהמשטרה תגיע. הוא נמצא אשם ב3 סעיפים של אינוס, אבא שלו שולח מכתב לשופט והוא נותן לו פחות מהמינימום בחוק 6 חודשי מאסר בפועל (עם התנהגות טובה תוך כמה שבועות הוא מחוץ לכלא). למה? כי הוא לבן, אתלט וממשפחה אמידה. הנאנסת ביקשה להשמיע בבית המשפט את דבריה. קראתי את מה שהאישה המדהימה הזו הקריאה והייתי חייבת להביא את זה בצורה מקוצרת (רק 3,000 במקום 5,000 מילים:), כי זו פשוט אמת צרופה וכואבת. וכי זה טקסט מכונן שלדעתי עוד ילמד לדורות.

בין השורות אפשר לקרוא את הנשמה הטובה שהיא ואת כמה שהיא מסוגלת לראות אותו ואת הסבל שלו, גם כשהוא לא רואה אותה ממטר. גדולה אמיתית והשראה. גם אם העונש ישאר בעינו- עשית היסטוריה!

תודה על כל מילה. הגירסה המקוצרת (לינק לגירסה המלאה בסוף):

“אתה לא מכיר אותי, אבל היית בתוכי, ובגלל זה אנחנו כאן היום.

ב17 בינואר, 2015, ביום שבת שקט בביתי – אבי הכין ארוחת ערב ואני ישבתי לשולחן עם אחותי הצעירה שביקרה בבית בסוף השבוע. אני עובדת משרה מלאה, וכבר התקרבה שעת השינה שלי. תכננתי להישאר בביתי, לבד – לראות טלוויזיה ולקרוא – בזמן שאחותי הלכה למסיבה עם חבריה. ואז, החלטתי שזה הלילה היחיד שלי לבלות איתה – אני אבוא, ארקוד כמו סתומה, אביך את אחותי הקטנה. אחותי ירדה עלי כי לבשתי עליונית ארוכה למסיבת קולג’, כאילו אני ספרנית. כיניתי את עצמי בצחוק “ביג מאמא”, כי שידעתי שאהיה הכי מבוגרת שם. עשיתי פרצופים מצחיקים והשתחררתי – לא עמדתי על המשמר כמו בדרך כלל. שתיתי אלכוהול מהר מאוד, בלי להתחשב בכך שהעמידות שלי בפניו ירדה מאוד מאז ימי הקולג’.

הדבר הבא שאני זוכרת, הוא שאני על אלונקה במסדרון. היה לי דם יבש ותחבושות על גב כפות הידיים שלי, ועל המרפקים. חשבתי שאולי נפלתי ופינו אותי למשרד של אחד ממנהלי הקמפוס. הייתי רגועה מאוד ותהיתי לעצמי איפה אחותי. שוטר הסביר לי שהותקפתי. עדיין רגועה, בטוחה שהוא מדבר עם האדם הלא נכון.  כשסוף סוף הרשו לי להשתמש בשירותים, ומשכתי למטה את מכנסי בית החולים שקיבלתי, באתי למשוך את התחתונים למטה – לא הרגשתי כלום. הסתכלתי למטה – והם  לא היו שם. פיסת הבד הדקה הזאת שמפרידה בין הפות שלי לכל השאר נעלמה, וכל מה שבתוכי נדם. עדיין אין לי מילים לתאר את ההרגשה הזאת. כדי להמשיך לנשום, חשבתי שאולי איזה שוטר גזר אותם שישמשו כראיות.

לאחר כמה שעות של בדיקות, הרשו לי להתקלח. עמדתי שם, וחקרתי את גופי מתחת לזרם המים – והחלטתי, שאני לא רוצה את הגוף שלי יותר. הייתי מפוחדת, מבועתת. לא ידעתי מה היה בתוכו. לא ידעתי אם זיהמו אותו – לא ידעתי מי נגע בו. רציתי להוריד את הגוף שלי כמו ג’קט ולהשאיר אותו בבית החולים עם כל שאר הדברים.

בבוקר ההוא, נאמר לי שנמצאתי מאחורי מיכל אשפה גדול, ושכנראה חדר אלי זר כלשהו, ושכדאי שאבדק שוב לאיידס, מכיוון שהתוצאות לא תמיד עולות מיד. אבל שבינתיים – כדאי לי ללכת הביתה לחיי הרגילים.

תדמיינו לכם לצעוד לעולם רק עם האינפורמציה הזאת.

הם נתנו לי חיבוקים ענקיים והלכתי למגרש החנייה מחוץ לבית החולים, כשאני לובשת את הסווטשירט והמכנס החדש שבית החולים סיפק לי, מכיוון שרק את הנעליים ואת השרשרת שלי הם הרשו לי לשמור.

אחותי אספה אותי, פניה רטובות מדמעות וחרטה. מיד, ובאופן אינסטינקטיבי – רציתי להפסיק את הכאב שלה. חייכתי אליה, ואמרתי לה להסתכל אלי – אני ממש כאן, אני בסדר, הכל בסדר, אני ממש כאן. בואי נלך הביתה, נלך לאכול משהו. היא לא ידעה שמתחת לסווטשירט יש חבלות, פצעים ושפשפות, שהתחתונים שלי נעלמו, ושאיבר המין שלי הפך דלקתי, מוזר, קיבל צבע כהה מכוח הדחיפות שספג, ושהרגשתי ריקה מדי מכדי להמשיך לדבר. גם אני הייתי מפוחדת, גם אני הרוסה. באותו היום נסענו הביתה, ובמשך שעות בשקט, אחותי הקטנה חיבקה אותי.

לא הייתי מוכנה לספר לחבר שלי, או להורי, שלמעשה, כנראה עברתי אונס מאחורי פח זבל גדול, ושאני לא יודע מי, ואיך, ומתי. אם הייתי אומרת להם, הייתי רואה פחד בפניהם, והפחד שלי היה גדל פי כמה וכמה, אז במקום זאת החלטתי להעמיד פנים שכל העסק לא היה אמיתי.

ניסיתי לא לחשוב על זה, אבל זה היה כל כך כבד שלא דיברתי, לא אכלתי, לא ישנתי, לא תקשרתי עם אף אחד. אחרי העבודה הייתי נוסעת למקום מבודד וצורחת. לא דיברתי, לא אכלתי, לא ישנתי, לא תקשרתי עם אף אחד, ונהייתי מבודדת – מהאנשים שאני הכי אוהבת. שבוע אחרי האונס, לא קיבלתי שום שיחות ועדכונים לגבי אותו הלילה, או לגבי מה שקרה לי. הדבר היחיד שהוכיח לי שזה לא היה אלא רק חלום רע, היה הסווטשירט מבית החולים במגירה שלי.

יום אחד, כשהייתי בעבודה, ועברתי על החדשות בטלפון שלי, מצאתי איזו כתבה. ובכתבה הזאת, למדתי וקראתי בפעם הראשונה – איך מצאו אותי חסרת הכרה, עם השיער שלי פרוע, שרשרת כרוכה סביב צווארי, החזייה שלי נמשכה מחוץ לשמלה שלי, והשמלה שלי נמשכה מהכתפיים ומהרגליים לכיוון המותן. גיליתי שהייתי עירומה לגמרי, מכפות הרגליים ועד לאגן, רגליי פשוקות, ושחדר אלי איש זר, וכנראה שהוא שהשתמש גם בעצם זר כלשהו.

ככה למדתי בפעם הראשונה מה קרה לי, כשאני יושבת בעבודה וקוראת חדשות. גיליתי מה קרה לי באותו זמן שבו כל אדם אחר בעולם הזה גילה מה קרה לי.

וכשקראתי על עצמי ככה, אמרתי לעצמי, אין מצב, זו לא אני, זה לא יכולה להיות אני. אני לא יכולה לקבל או לדחות שום דבר מהמידע הזה. לא יכולתי לדמיין מה יעבור על מהשפחה שלי אם הם יגלו את זה מהרשת. המשכתי לקרוא. בפסקה הבאה, קראתי משהו שלעולם לא אסלח לו עליו.

קראתי שלפי עדותו של הנאשם, אני אהבתי את זה. אהבתי את זה! שוב, אין לי דרך לתאר את הרגשות האלו.

זה כמו שתקראו מאמר על מכונית שנכנסו בה, שנפגעה, שנמצאה נטושה. ואז יטענו שאולי המכונית נהנתה להיפגע, נהנתה שיכנסו בה. אולי המכונית השנייה לא התכוונה לפגוע בה, רק לתת לה מכה קטנה. הרי, מכוניות מעורבות בתאונות כל הזמן, אנשים לא תמיד שמים לב, אנחנו לא יכולים לדעת מי באמת אשם…

ואז, בתחתית הכתבה, אחרי שקראתי על הפרטים הגראפיים של התקיפה המינית שעברתי, הייתה רשימה של הישגי השחייה שלו.

היא נמצאה נושמת, לא מגיבה, כשהתחתונים שלה 30 ס”מ מהבטן החשופה שלה, מקופלת בתנוחה עוברית. דרך אגב – הוא ממש טוב בשחייה.

תזרקו לשם גם את התחביבים שלי אם זה מה שאנחנו עושים, למה לא? אני טובה מאוד בלבשל – תשימו את זה שם, אני חושבת שבתחתית הרשימה – הרי זה המקום שבו שמים דברים כאלה כדי לבטל את כל הדברים החולניים שקרו.

בערב שבו החדשות התפרסמו ישבתי עם הוריי וסיפרתי להם שתקפו אותי מינית, ביקשתי שלא יצפו בחדשות מכיוון שהן מתסכלות, ושרק ידעו שאני בסדר, ושאני כאן, ושאני בסדר. אבל עוד לא הספקתי לספר להם חצי מהסיפור – ואימי הייתה צריכה להחזיק אותי כי לא יכולתי לעמוד יותר.

חשבתי שאין סיכוי שהמקרה הזה יגיע למשפט; היו עדים, היה חול בגוף שלי, הוא ברח אבל נתפס. הוא עומד להירגע, להתנצל פורמלית, ושנינו נמשיך הלאה. אבל במקום זאת, נאמר לי שהוא שכר עורך דין רב עוצמה ומומחה, גייס עדים, ושכר חוקרים פרטיים שינסו למצוא פרטים על חיי שישמשו כנגדי, למצוא חורים בסיפור שלי, כדי להוריד מהחשיבות והאמינות של העדויות שלי ושל אחותי – ולהראות שהתקיפה המינית הזו הייתה אי הבנה.

ולי, לא רק שנאמר לי שלא תקפו אותי מינית, נאמר לי שבגלל שאני לא זוכרת, באופן טכני, אני לא יכולה להוכיח שזה לא נעשה ברצון. זה פגע בי, זה הפריע לי, זה כמעט שבר אותי.

זה סוג הבלבול הכי עצוב שיש, כשאומרים לך שהותקפת על גבול האונס, באלימות באוויר הפתוח, אבל… אנחנו לא ממש בטוחים אם זה נחשב. הייתי צריכה להילחם שנה שלמה כדי לגרום לזה להיות ברור שהיה משהו לא בסדר בסיטואציה הזאת.

כשנאמר לי להתכונן למקרה שלא ננצח, אמרתי שאני לא יכולה להתכונן לזה. הוא היה אשם מהרגע שהתעוררתי. אף אחד לא יכול לשכנע אותי שהוא לא באמת גרם לכאב שלי. והכי גרוע, הוזהרתי, שבגלל שהוא יודע שאני לא זוכרת, הוא הולך לכתוב את התסריט – הוא יכול לומר מה שהוא רוצה ואף אחד לא יכול לאשר או להכחיש את זה. לא היה לי כוח, לא היה לי קול, והייתי חסרת הגנה. איבוד הזיכרון שלי שימש כנגדי. העדות שלי הייתה חלשה, לא שלמה, וגרמו לי להאמין שאולי, אין לי מספיק כדי לנצח את התיק הזה. עורך הדין שלו כל הזמן הזכיר לחבר המושבעים שאנחנו יכולים להאמין רק לברוק (הנאשם), בגלל שהיא – היא לא זוכרת. חוסר האונים הזה היה טראומתי. במקום לתת לזמן לרפא את שלו, הייתי צריכה לצלול לתוך הלילה הזה בפירוט, שוב ושוב, כדי לענות לכל השאלות המתריסות של עורך הדין של ברוק. שאלות חודרניות, אגרסיביות, שנועדו לגרום לי לסטות מהמסלול שלי, מהעדות שלי, לסתור את עצמי, את אחותי, כשהשאלות מנוסחות בצורה מניפולטיבית.

מה לבשת? למה הלכת למסיבה הזאת? מה רצית לעשות כשתגיעי לשם? את בטוחה שזה מה שעשית? באיזה שעה עשית את זה? את רצינית עם חבר שלך? את פעילה עם חבר שלך מינית? מתי התחלתם לצאת? האם אי פעם תבגדי? יש לך היסטוריה של בגידות? את זוכרת עוד דברים מאותו לילה? לא? טוב, אז ניתן לברוק למלא את החסר.

צמצמו ודחקו אותי לפינה עם שאלות על חיי האישיים, שחדרו לחיי האהבה שלי, העבר שלי, למשפחה שלי, שאלות מטופשות, ריקות, מלאות פרטים לא טריביאליים ומשפילים שמנסות למצוא תירוץ וסיבה לבחור, שהפשיט אותי לפני שטרח בכלל לשאול לשמי. אחרי תקיפה פיזית, הותקפתי עם שאלות שנועדו לשבור אותי, כדי לומר – תראו – העדות שלה חלשה, העובדות לא מסתדרות, היא משוגעת, היא כמעט אלכוהוליסטית, היא בטח רצתה לשכב עם מישהו במסיבה, והוא אתלט, כן? שניהם היו שיכורים.

ואז, הגיע תורו להעיד, והבנתי על מה מדברים שאומרים שבבית המשפט הופכים להיות קורבנות שוב. רק אזכיר, שלילה לאחר המעשה, הוא טען שהוא לא תכנן בכלל לקחת אותי לחדרו במעונות, הוא אמר שאין לו מושג איך הגענו מאחורי מזבלה, ושהוא קם לעזוב בגלל שלא הרגיש טוב ואז פתאום רדפו אחריו שני רוכבי האופניים ותקפו אותו. ואז הוא גילה שאינני זוכרת. אז – שנה לאחר מכן, גירסה חדשה הגיחה לאוויר העולם. ברוק סיפר סיפור שונה ומשונה, בסיפור החדש הזה שלו – הייתה, פתאום, הסכמה. שנה אחרי המעשה, הוא נזכר – אה, כן, דרך אגב – היא אמרה כן, להכול! אז….

עורך הדין שלך חזר וציין פעמים רבות שאנחנו לא באמת יודעים מתי היא איבדה את ההכרה. אתה צודק, אולי הייתי עדיין פלרטטנית בעיניי ולא מוגבלת לחלוטין עדיין, אבל זאת לא הנקודה. הייתי שיכורה מכדי לדבר אנגלית, שיכורה מכדי לתת את ההסכמה שלי הרבה לפני שהייתי כבר על האדמה. לא היית אמור לגעת בי מלכתחילה. ברוק טען – ש”בשום זמן לא ראיתי שהיא לא מגיבה. אם הייתי חושב או רואה שהיא לא מגיבה, הייתי עוצר מיד” תשמע, הנה העניין – אם התכנית שלך הייתה להפסיק רק כאשר הפסקתי להגיב לסביבה שלי, אז אתה עדיין לא מבין. בסוף, לא עצרת אפילו כשהייתי חסרת הכרה בכל מקרה! מישהו אחר עצר אותך, שני בחורים על אופניים שמו לב שאני לא זזה ומגיבה בחושך ועצרו אותך. איך אתה לא שמת לב לזה, כשרכנת מעליי?

לעמוד פה, תחת שבועה, ולהצהיר – כן – היא רצתה את זה, וכן – היא הרשתה את זה, ושאתה הקורבן האמיתי פה שהותקף על ידי שני עוברי אורך מסיבה לא ידוע זה מעורר רחמים, אנוכי, פוגעני, לא שפוי. לסבול זה דבר אחד. להעביר מישהו מסכת ייסורים על כך שהוא סובל, זה דבר אחר.

הוא עשה נזק בלתי הפיך לי, ולמשפחתי במהלך המשפט, ואנחנו נאלצנו לשבת שם, בשקט, להקשיב לו כשהוא מעצב את הערב. אבל בסוף, הטענות הבלתי מתקבלות על הדעת של עורך הדין שלו, והלוגיקה המעוותת של עורך הדין שלו לא עבדו על אף אחד. האמת ניצחה, האמת דיברה בעד עצמה.

אתה אשם. 12 מושבעים הרשיעו אותך בשלוש עבירות, אלו 12 הצבעות לעבירה, זה 100%, אתה אשם ללא שום צל של ספק. ואני חשבתי שזה סוף סוף נגמר, סוף סוף הוא יודה במה שעשה, יתנצל באמת, ושנינו נמשיך הלאה ונרגיש טוב יותר…

אמרת שאתה רוצה להראות לאנשים שלילה אחד של שתייה יכול להרוס חיים.

חיים של אדם אחד, שלך, כי שכחת משלי. תן לי לנסח מחדש בשבילך – לילה אחד של שתייה יכול להרוס חיים של שני אנשים. שלי ושלך. אתה הסיבה, אני האפקט. גררת אותי דרך הגיהינום הזה איתך, גרמת לי לחזור לערב ההוא שוב, ושוב. הפלת את ההגנות של שנינו, ואני קרסתי באותו זמן שאתה קרסת. אם אתה חושב שחסו על חיי, שיצאתי ללא פגע, שהיום ארכב לעבר השקיעה – בזמן שאתה סובל את הנורא מכל, אתה טועה. אף אחד לא מנצח. כולנו הרוסים, כולנו מנסים למצוא משמעות בכל הסבל הזה. הנזק שלך היה קונקרטי; חסר כותרת, תארים, שמות. הנזק שלי היה פנימי, בלתי נראה, אני נושאת אותו איתי.

לקחת ממני את מה שאני שווה – את הפרטיות שלי, את האנרגיה שלי, את הזמן שלי, את הביטחון שלי, את האינטימיות שלי, את הביטחון העצמי שלי, את הקול שלי! עד היום. תראה, דבר אחד יש לנו במשותף וזה ששנינו לא הצלחנו לקום בבוקר. סבל הוא לא דבר זר לי. הפכת אותי לקורבן. בחדשות, בעיתונות – שמי היה “אישה מורעלת מאלכוהול וחסרת הכרה”, 10 שוטים, ושום דבר יותר מזה. למשך כמה זמן, באמת האמנתי שזה מה שאני שווה. הייתי צריכה לכפות על עצמי, להחזיר לעצמי את שמי האמיתי, את הזהות שלי. ללמוד מחדש, שזאת לא אני. אני לא רק קורבן שיכור במסיבת אחווה, שנמצאה מאחורי פח אשפה, בזמן שאתה שחיין מצליח, באוניברסיטה פרטית נחשבת, חף מפשע עד שהוכח אחרת, עם הרבה שאתה יכול לאבד.

אני בן אדם שנפגע באופן בלתי הפיך, חיי עצרו מלכת במשך שנה, כשאני מחכה להבין אם הייתי שווה משהו.

הגעתי לעבודה כל יום שעה מאוחר מדי, בגלל שבכיתי בחדר המדרגות. אני יכולה לספר לך את כל המקומות הכי טובים בבניין בהם אפשר לבכות בלי שאף אחד ישמע אותך. הכאב נהיה כל כך קשה, שהייתי צריכה להסביר בפרטי פרטים לבוס שלי למה אני עוזבת. הייתי צריכה זמן, בגלל שלהמשיך כרגיל ביום יום שלי היה בלתי אפשרי.

אני לא יכולה לישון לבד בלילה בלי אור דולק, כמו ילדה בת חמש, בגלל שיש לי סיוטים שנוגעים בי ואני לא יכולה להתעורר.

פעם הייתי מתגאה בעצמאות שלי, ועכשיו אני מפחדת ללכת להליכות בערב, ללכת לאירועים חברתיים עם שתייה וחברים – מקומות שאני אמורה להרגיש בהם בטוחה. נהייתי כמו חיה קטנה ופגועה, תמיד צריכה להיות לצד מישהו, שחבר שלי יהיה לצידי, ישן לצידי, יגן עלי. זה מביך כמה פגיעה אני מרגישה, באיזה פחד אני חייה את חיי, תמיד על המשמר, תמיד מוכנה להגן על עצמי, מוכנה לכעוס.

אין לך מושג כמה קשה עבדתי כדי לבנות מחדש את החלקים בי שעדיין חלשים. לקח לי שמונה חודשים בשביל בכלל לדבר על מה שקרה. לא יכולתי להתחבר עם חברים יותר, עם כל מי שמסביבי. קנית לי כרטיס לעולם שבו אני חיה לבד.  אני לא רוצה את הרחמים של אף אחד ואני עוד לומדת לקבל את הקורבן כחלק מהזהות שלי. הפכת את העיר שבה גדלתי למקום שלא נעים להיות בו.

כשאני רואה את אחותי הקטנה בוכה כל כך חזק בטלפון עד שהיא לא מצליחה לנשום – ואומרת לי שוב ושוב שהיא מצטערת שהשאירה אותי לבד בלילה ההוא, סליחה, סליחה, סליחה! כשהיא אומרת שהיא מרגישה יותר אשמה ממך! אני לא אסלח לך. עורך הדין שלך פתח את הצהרת הסיום שלו כשאמר “אחותה אמרה שהיא בסדר, ומי יודע יותר טוב מאחותה” ניסית להשתמש באחותי נגדי? נקודות התקיפה שלך היו כל כך נמוכות, כל כך חלשות, זה היה ממש מביך. אתה לא נגעת בה. ראשית – לעולם לא היית צריך לעשות את זה לי. שנית, לא היית צריך לגרום לי להילחם כל כך הרבה זמן כדי להגיד לך – שאסור היה לך לעשות לי את זה. הנזק נעשה, ואף אחד לא יכול להחזיר את הגלגל לאחור. ועכשיו לשנינו יש בחירה. אנחנו יכולים לתת לזה להרוס אותנו – להישאר כעוסים ופגועים, אתה יכול להישאר בהכחשה, או שאנחנו יכולים להתמודד עם זה ולהמשיך הלאה, לקבל את הכאב, תקבל את העונש, ושנינו נמשיך הלאה.

חייך לא נגמרו, יש לך עשרות שנים לשכתב את סיפורך. העולם ענק, ואתה תמצא לעצמך מקום בו תהיה מועיל ומאושר. אבל כרגע, אתה צריך להפסיק להעמיד פנים, שלא היו דגלים אדומים בדרך. הורשעת בתקיפתי, בכוונה תחילה, בכוח, ועם כוונת זדון. אל תדבר איתי על התפנית העצובה של חייך בגלל שאלכוהול גרם לך לעשות דברים רעים.

תבין איך לקחת אחריות למעשים שלך.

אם ברוק היה מודה באשמה, מביע חרטה, ומציע להגיע לפשרה מוקדם בתהליך, הייתי שוקלת עונש קל יותר, בגלל שהייתי מכבדת את הכנות והיושר שיכולים לעזור לנו להמשיך הלאה בחיינו. במקום זאת, הוא לקח את הסיכון הכרוך בהליכה למשפט, הוסיף קללה לפציעה והכריח אותי לחיות מחדש את הכאב של פרטי התקיפה, ולפרוש אותם ואת חיי הפרטיים בצורה פומבית.

הניסיון שלו להמעיט בערכו של מעשה האונס שביצע, להציג אותו כהפקרות פגע בי עד עמקי נשמתי. בהגדרה – אונס הוא היעדר הפקרות, היעדר ההסכמה, וזה מדאיג אותי מאוד שהוא אפילו לא יכול להבחין בהבדל.

כשאתה בן 18 במדינה הזאת – אתה יכול ללכת למלחמה. כשאתה בן 19, אתה מבוגר מספיק כדי לשלם את גזר הדין על כך שכפית אונס על מישהו. הוא צעיר, אבל מבוגר מספיק כדי להיות טוב יותר. לדעת טוב יותר.

כחברה, אסור לנו לסלוח לכל אדם באונס הראשון שלו. זה לא הגיוני. הרצינות והחשיבות של נושא האונס חייבת להיות מתוקשרת בצורה ברורה ואסור לנו ליצור תרבות שמראה שאונס הוא לא בסדר דרך תהליך של ניסוי וטעייה. ההשלכות של תקיפה מינית ואונס צריכות להיות חמורות מספיק כדי שאנשים יפחדו ויפעילו שיקול דעת גם כשהם שיכורים, כדי שימנעו מלנסות. קצין המבחן שקל את העובדה שהוא וויתר על מלגה שהרוויח בעבודה קשה ובזיעת כפיו לשחייה. העובדה שברוק אתלט באוניברסיטה פרטית לא צריכה להיות עילה לסלחנות, אלא כהזדמנות לשלוח מסר שתקיפה מינית היא נגד החוק, לא משנה מעמדך החברתי.

הוא רשום כעבריין מין לכל חייו. זה לא משהו פג תוקף. כמו שמה שעשה לי לא פג תוקף לעולם, פשוט לא יעלם, גם לא אחרי כמה שנים, אין לו תאריך תפוגה. זה יישאר איתי, חלק מהזהות שלי, ולעולם ישנה את האופן שבו אני רואה ותופסת את עצמי, את האופן שבו אני חייה את חיי.

תודה לכולם – מהמתמחים שהכינו לי דייסה כשהתעוררתי בבית החולים בבוקר ההוא, לנציג ההוא שחיכה לידי, לאחיות שהרגיעו אותי, לבלש שהקשיב לי ולעולם לא שפט אותי, לעורך הדין שלי שעמד איתן לצידי, לפסיכולוג שלי, שלימד אותי למצוא אומץ בחולשה, לבוס שלי – שהיה מבין ומתחשב, להורים  המדהימים שלי, שלימדו אותי איך להפוך כאב לכוח, לסבתא שהבריחה שוקולד לתוך אולם בית המשפט כדי להביא לי אותו, לחבריי שהזכירו לי איך להיות שמחה, לחבר שלי – שהוא סבלני, ואוהב, ולאחותי הבלתי ניתנת לעצירה – שהיא החצי השני של ליבי, לעללי (נציגת בית המשפט) – האיידול שלי, שנלחמה ללא חת ולעולם לא פקפקה בי. תודה לכל מי שהיה מעורב במשפט הזה, על הזמן שלהם, על תשומת הלב שלהם. תודה לבנות מכל רחבי האומה ששלחו כרטיסי ברכה ומכתבים. כל כך הרבה זרים שאכפת להם ממני.

והכי חשוב – תודה לשני האנשים שהצילו אותי, שעדיין לא פגשתי. אני ישנה עם ציור שציירתי, של שני זוגות אופניים – שהדבקתי מעל המיטה שלי, כדי להזכיר לעצמי שישנם גיבורים בסיפור הזה. שעוד איכפת לנו אחד מהשני. להבין את כל המעורבות של כל האנשים הללו בעניין, להרגיש את הגנתם, את אהבתם, זה משהו שלעולם לא אשכח.

ולבסוף, לבנות באשר הן. אני איתכן. בלילות שבהן אתן מרגישות לבד, אני איתכן. כשאנשים מזלזלים בכן, או מבטלים אותכן – אני איתכן. נלחמתי כל יום בשבילכן. אז לעולם אל תוותרו – לעולם אל תפסיקו להילחם – אני מאמינה בכן! כמו שהסופרת אן לאמוט כתבה פעם, “מגדלורים לא רצים בכל רחבי האי ומחפשים ספינות להציל. הם פשוט עומדים שם, מאירים” למרות שאני לא יכולה להציל כל סירה, אני מקווה שבכך שדיברתי היום, ספגתן כמות קטנה של אור, ידיעה קטנה שאי אפשר להשתיק אותכן, עונג קטן שצדק נעשה, ביטחון קטן שאנחנו מתקדמים למקום כלשהו, וידיעה גדולה, ענקית – שאתן חשובות, ללא שום ספק, שאי אפשר לגעת בכן, שאתן יפות, בעלות ערך, ועל אנשים לכבד אותכן ללא שום ספק, בכל דקה ובכל יום, אתן חזקות ואף אחד לא יכול לקחת את זה ממכן.

לבנות בכל מקום – אני אתכן.

——

לתרגום המלא, תירגם: תומר רומנו: https://bit.ly/1tjHGVp,

מקור (אנגלית): https://goo.gl/2bV04A

הצטרפי לניוזלטר של אישווה

אהבת את הפוסט? מוזמנת לשתף

Share on facebook
Share on twitter
Share on email
Share on whatsapp

פוסטים נוספים שעשויים לעניין אותך