דנה ספקטור כתבה בטור שלה על הנקה והצליחה לעצבן הרבה אימהות וליצור הזדהות אצל אימהות אחרות. אני התחלתי בזעם ועברתי לאט לאט להערכה עמוקה לכתיבה שלה שגרמה לי לחשוב לא מעט. אני אוהבת שמעצבנים אותי בכתיבה. אם מישהי הצליחה לכתוב ככה שזה נוגע לכל כך הרבה אנשים, היא הצליחה לגעת באמת גדולה והיא כנראה עלתה על איזה עצב חשוף. כשניסיתי לנתח ביני לבין עצמי מה כל כך הרגיז אותי, הגעתי לתובנה מעניינת על עצמי ועל אימהות.
אימהות כקונספט היא אלטרואיסטית (דאגה ומסירות, עד כדי נכונות להקרבה עצמית), הפנטזיה האימהית היא זו של האימא המוכנה להקריב הכל בשביל ילדיה. אימא לביאה שתעשה הכל בשביל גוריה. כיום (לצערנו) נשים משתכרות פחות כי מצפים מהגבר שיהיה המפרנס, קשה לנשים בגילי למצוא עבודה כי חוששים שהאישה תוכל לתת פחות שעות ובכלל, הקונספט של משרת אם הוא לרוב לנשים בלבד. כל זאת, על בסיס הסטראוטיפ הזה, שאני חייבת להגיד שלפחות לגבי, כשדריה עוד לא בת שנה, מאוד נכון. הבת שלי יותר חשובה לי כרגע מהקריירה, אני רואה חלק משמעותי בהגשמה שלי דרכה ולא בלהרוויח הרבה כסף או להצליח בעבודה כזאת או אחרת.
יותר מזה, אני בוחרת להניק, שיוצר שיעבוד מסוים. דריה לא בילתה לילה בלעדי (10 חודשים כבר ואני גם לא מתכננת על זה בעתיד הקרוב), שאיבות חלב מדי יום ובמקומות הזויים ביותר, לילות עם פחות שינה, כשהיא חולה היא צמודה אלי, יש יחסי תלות לגמרי. אני לא מציינת בכלל את ההתחלה שהייתה כרוכה בכאבי ייסורים, בחום וגודש, בפטמות סדוקות, ביועצת הנקה שהגיעה כדי לעזור לנו ללמוד אחת את השנייה. על פניו אלטרואיזם טהור.
דנה ספקטור הביאה את הקול האגואיסטי בצורה גאה ולא מתפשרת– יש דברים שהיא לא מוכנה להקריב ומבחינתה הנקה זו הקרבה גדולה מדי. היא אמרה מה שרבות חושבות ומרגישות. באמת תחליפי החלב היו צעד משמעותי לשחרור נשים, כיוון שהם פרמו את התלות הזאת שבין אימא לתינוק. כל אחד יכול לקחת את אבקת הפלא הזו, לערבב אותה עם מים חמים ולתת לתינוק בן יומו משהו שיזין אותו. נשים יכלו לצאת לעבוד שבוע אחרי הלידה והאבא או הסבתא יטפלו בתינוק, הידד! האישה משוחררת.
אממה, כמו תמיד, זה לא כזה פשוט ולפעמים מה שנראה כמשחרר יכול להיות דיכוי מסוג חדש.
עבורי הנקה היא עוצמה מטורפת! אני לפעמים מרגישה גיבורת על. החלב שלי הוא נוזל מקודש שמזין את התינוקת שלי. הציצים שלי הם איברים פילאיים שיש להם מערכת יחסים בלתי אמצעית עם הילדה שלי והם יודעים בדיוק מה לתת לה כדי שהיא תהיה בריאה. לעבור דרך כל הקושי, הכאב ואי הנוחות, בלידה ואחרי זה בהנקה, בלילות שבהם אני מטפסת על קירות, אבל אני שם, איתה, כי היא צריכה אותי, אני צומחת רגשית ונפשית יותר מכל ויפסאנה או תרגול רוחני אחר. אני חווה אהבה ברמות שלא ידעתי שאפשריות ואני עושה פעולה שהיא לא פחות מעל טבעית. כל כך טבעית שהיא על טבעית. אני מרגישה שיש לי זכות גדולה להיות מסוגלת להניק ושעם כל הקושי זו מתנה ענקית.
פמיניזם זה אחד הדברים הכי מורכבים, כמו נשים, אנחנו מלאות סתירות. מה באמת שחרור ומה באמת דיכוי? אולי מה שישחרר אחת ידכא אחרת וזה טוב שיש מגוון. אני מאחלת לנו כאימהות שנדע שטוב לנו להיות על הציר הזה בין אגואיזם לאלטרואיזם ולא לבלות בצד אחד יותר מדי, כי הקצוות מזיקים לנו. ואני מאחלת לכולנו למצוא את המקום של העוצמה בתוכנו, שלרוב נמצא אחרי קושי ואי נוחות (מהם אנחנו לרוב מנסים להימנע).
תודה לדנה ספקטור על החומר למחשבה!
(סליחה מכל הנשים שלא יכולות להניק וגם מהגברים שלא יכולים להניק מכיוון שהם גברים)
