אני יכולה לאהוב את המדינה שלי ועדיין לרצות שתקום מדינת פלסטין ויפה שעה קודם!

PALSTINISRAEL

לדמיין את הסבים והסבתות שלי בהונגריה ובלוב ב1948, אחרי שהם שרדו את השואה, שרדו מחנות ריכוז ועבודה, אחרי שהיקפי הזוועות התגלו, אחרי ששליש מהעם היהודי נטבח בצורה שיטתית שומעים את הבשורה על הקמת מדינת ישראל עושה לי צמרמורת.

לחשוב עליהם שומעים את ההצבעה באו"מ ומבינים שהאומות המאוחדות אישרו את הצעת החלוקה ב1947 וכמה חודשים אחר כך לשמוע את קולו הגלותי של דוד בן גוריון "מכריז בזאת על מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל", מהדהד במקלטי רדיו ישנים. לחשוב על מה הם הרגישו ברגע ההיסטורי הזה, מעלה לי דמעות.

בתור מי שמגדירה את עצמה שמאל-ציוני אני מרגישה נרדפת מימין ומשמאל. מימין מרגיש שהמילה שמאלנית הפכה למילה נרדפת לבוגדת, כשטוקבקיסטים רבים מאחלים לנו מיתות משונות ורואים בנו אויבים. משמאל מרגיש שהמילה ציונית היא מילת גנאי נרדפת לקולוניאליסטים-כובשים. ולי כל כך ברור שזה חלק מהזהות שלי ושאין בזה שום גנאי.

אני אוהבת את הארץ הזאת. אני אוהבת את החלומות שעל בסיסה המדינה הזאת הוקמה. אני אוהבת את החלוציות, את הערכים והחזון, את האנשים שהגיעו לפה למרות שזה נראה חסר סיכוי. אני אוהבת שהחלום של הסבים שלי התגשם והם זכו להקים פה בית. בגלל האהבה הגדולה הזאת אני פה. נלחמת עליה. נלחמת על הזהות שלה. על האופי שלה. נלחמת כדי שהיא תגיע לאידאלים שהיא ראויה להם. היא ראויה להיות מדינת מופת. לא פחות. לא להתפשר על "לנצח נחייה על חרבנו", בחיים לא.

ועם כל כמה שאני יכולה להתרגש עד דמעות מהסבים שלי שהגיעו ארצה והקימו את חייהם מחדש פה. אני יכולה לכאוב על כך שסבים של החברות הפלסטיניות שלי ברחו/גורשו ב1948, שעבורם העצמאות שלי הייתה אסון. אני יכולה להכיל את זה. יש לזה מקום. זה שזה האסון שלהם, לא הופך את זה לאסון שלי. בנרטיב שלי זו חגיגה. עבור העם שלי זו שמחה, עבורם זה עצב.

מה יכול לשנות את זה? לסגור כבר את המעגל הזה! לעודד את העצמאות של מדינת פלסטין. אני רוצה שיהיה להם דרכון ומדינה, שיהיו אזרחים שווים. אנחנו יכולים להיות פדרציית ארץ הקודש שבתוכה יש שתי מדינות. הרי שיתופי פעולה במרחב כל כך קטן מתקיימים היום וימשיכו להתקיים (חשמל, מים, תוצרת חקלאית, תיירות ועוד…), הרי על רוב הסוגיות כבר ברור לשני הצדדים מה הפתרונות. רק צריך לחזור לשולחן המשא ומתן.

תעשיית הביטחון (=המלחמה) מגלגלת מיליארדים
כמה תקציב יש לעשיית שלום? לשיתופי פעולה? לחינוך? למיזמים משותפים? להכרות ובניית אמון?
כמה כסף? מאית מהתקציב? יש לזה בכלל תקציב?

חבר ימני אמר לי שעם התהפוכות במזרח התיכון האסטרטגיה כרגע היא לא לעשות כלום כדי לראות לאן הרוח נושבת. אני רוצה לענות לו שהרוח נושבת לזה שעמים חסרי זכויות מתקוממים. והאסטרטגיה הנוכחית היא כישלון חרוץ של כיבוי שריפות חסר חזון ותקווה.

אי אפשר לתחזק שלטון על אוכלוסייה אזרחית בכפייה 50 שנה (מ67'). הבנייה בהתנחלויות בסוף תסכל אפשרות של חלוקת הארץ ואז מבחינה סטטיסטית יהודים כבר לא יהיו רוב והמדינה תשנה את פניה, בצדק דמוקרטי.
זה פשוט. האדמה תישאר פה גם הרבה אחרינו.
אנחנו לא הולכים לשום מקום.
הם לא הולכים לשום מקום.
המוצא היחידי שנסתדר.
שיחות ועוד שיחות, פשרות ועוד פשרות,
להתגמש, לחשוב יצירתי, לפעול כדי ליצור הכרות, חברות, שותפות, אמון
להשקיע בזה כסף, זמן, אנרגיה
והכי חשוב להאמין ולכוון לזה, כמו הסבים שלנו, שכיוונו אותנו למדינה הזאת, גם כשזה היה נראה חסר סיכוי.
זה לא יקרה ביום.
גם לא ביומיים.
אבל זה תהליך שחייבים ללכת לקראתו. עכשיו.

אני מאחלת למדינה שלי ליום הולדת 70, שתהיה לה מדינה שכנה נוספת שתכריז על עצמאות, תרים דגל, תתפוס עצמאות ושלטון. אני רוצה שתקום מדינת פלסטין כדי שמדינת ישראל תהיה שלמה באמת.
ולתפארת מדינת ישראל-פלסטין-פדרציית ארץ הקודש.

הצטרפי לניוזלטר של אישווה

אהבת את הפוסט? מוזמנת לשתף

פוסטים נוספים שעשויים לעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *