הפעם הראשונה שלי ושל הבת שלי במשחק כדורגל.
היא בת עשרה חודשים, אני בת 28 ושתינו מעולם לא היינו במשחק כדורגל.
זה הזמן להודות שאני ממש לא חובבת ספורט באופן כללי
וכדורגל בפרט.
שחטאתי לא אחת בהתנשאות כלפי המשחק והאוהדים שלו,
שכבר יצא שאמרתי משפטים בסגנון, מה הקטע בחבורה של גברים שרודפים אחרי כדור מצד לצד?
שזה היה עבורי סמל של הגבר הניאנדרטל שמגרבץ מול המסך, טוחן פיצוחים ומקלל.
כך הגעתי למצב שבו 28 שנים לא נכחתי במשחק כדורגל.
הגענו לבקר חברים שגרים בקפריסין בחג
אני כבר מזה זמן מנסה למצוא תירוץ להגיע למשחק ולו רק בשביל החוויה
והנה מבלי שתכננו כלום, קרה שהגענו אליהם בדיוק כשנבחרת ישראל משחקת מול קפריסין
והיה מדהים!
היה מרגש לשיר את התקווה באיצטדיון במדינה זרה
(פעם ראשונה שקלטתי שאני שרה את ההמנון רק בטקסים עצובים)
היה כיף להרגיש חלק מהקולקטיב בצורה כל כך מוחשית
להיות עצובה ומאוכזבת יחד עם כולם כשמחמיצים גול
או שמחה ובעננים כשהכדור נכנס לשער
היה מטורף להניק ולהרדים תינוקת כשמסביבי קופצים מהמושבים מרוב שמחה
הרגשתי ביחד, באחדות פשוטה כזאת, לא מתיימרת, רק לרגע הזה
וזה הרגיש טוב.
אז מה למדתי מזה?
– שפמיניזם זה (גם) לקחת את הבת שלך למשחק כדורגל
– ששווה לשקול מחדש את כל הנחות היסוד שלנו בחיים
– שכדאי לחקור את המקומות שכלפיהם מתנשאים ולגלות דברים מפתיעים (ע"ע מוזיקה מזרחית)
– שכשיש אנשים בחיים שלנו שאוהבים משהו, זה מדבק (תודה מרנין! וגם מעין:)
אז קרוב לוודאי שאני לא איהפך לאוהדת שרופה ואבלה את השבתות שלי במגרשים, אבל אני בהחלט אשמח מדי פעם להגיע לאיזה משחק ולו רק כדי להרגיש את היחד הזה שוב.
ומי יודע אולי דריה תהיה שחקנית כדורגל?
תגובה אחת
ערבה, בתי הבכורה הייתה בצעירותה שחקנית כדורגל מעולה ודרכה נחשפתי למשחק מקסים ומטורף. תודה שהחזרת אותי שנים אחורה, מלאת חיוכים